בקובץ עיונים ברשימות קודש סוף עמ' 114 כתבתי דלפמ"ש בס' יחי המלך וס' סוכת דוד שהדין של כבוד המלך אינו תלוי בדיני המלך עצמו, כי אם בהשם מלכות, והיינו בהא דהמלך בפועל מולך על הארץ, אם כן אפילו מלך מאומות העולם אינו יכול למחול על כבודו, אפילו לפמ"ש ברשימות חוברת ז' שהטעם דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול הוא מפני שע"י מחילת כבודו יחסר בהמשכת יראת שמים – מפני שאם אנו אומרים שהדין של כבוד המלך תלוי בהשם מלכות, אזי הפשט הוא שהיראה מהמלך נמשך אך ורק מחמת הא דהמלך בפועל מולך על הארץ ולא מחמת איזה מעלה בהמלך עצמו. עכת"ד ועיי"ש.

אולם לאחר העיון בדרך מצותיך מצות מינוי מלך ראיתי כתוב שם שהטעם שיש המשכת יראת שמים הוא מכיון שהעם בטל להמלך והמלך בטל למלכות שמים. הרי דהמלך מאוה"ע שאינו בטל למלכות שמים, לא יהיה נמשך יראת שמים להעם; דנהי שהעם יפחדו מהמלך עצמו, אבל הם לא יפחדו מהקב"ה.

וא"כ, נמצא מזה דלפי הטעם שמלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול שהוא משום המשכת יראת שמים, א"כ ע"כ צ"ל שהדין דכבוד המלך תלוי בדיני המלך עצמו, וכמ"ש בס' חמרא וחיי, וא"כ שפיר יכול מלך מאוה"ע למחול על כבודו מכיון שאין לו דין מלך והיינו דממ"נ (בין אם הוא ימחול על כבודו ובין אם הוא לא ימחול על כבודו) אינו נמשך יראת שמים להם ממנו. ודו"ק.

(ומ"ש בס' יחי המלך וס' סוכת דוד שהדין של כבוד המלך תלוי בהשם מלכות הוא רק לפי טעם הב' שהובא בשיחת פורים תש"נ וקובץ שיעורים, או כא' הטעמים בלמה מלך שמחל על כבודו דאין כבודו מחול, ואכמ"ל).