ברשימות חוברת ח"י (י"ל לפרשת חיי שרה), כתב כ"ק אדמו"ר, וזלה"ק: "כי ע"פ שכל נה"א, הנה ב"נ מצוה על ש"ד, ואין ציווי מיוחד על שמיעה לנבואה, וכ"ש יצחק שלא באת אליו הנבואה, ואיך הסכימו על העקדה.

ואת"ל שהשמיעה לקול ד' היא יסוד כל ז"מ ב"נ, הנה כבר נפסקה הלכה (יד) שאין הק' חוזר מנבואה לטובה..." עכלה"ק השייך לענינינו, וממשיך שם "עוד להקשות וכו'", ואכ"מ.

והנה, בלקו"ש ח"ה שיחה לפ' ויצא (ב) ביאר כ"ק אדמו"ר הטעם מדוע א"א לומר ע"ד הפשט דזה שיעקב אבינו נשא ב' (או ד') אחיות ~ הגם שזה בניגוד להאיסור לישא ב' אחיות ~ הוא כי זה הי' ציווי ע"פ הדיבור ~ כי לא מצינו בשום מקום דנצטווה יעקב אבינו לישא רחל בלהה וזלפה. ומשמע, דבאם הי' לו ע"ז ציווי מפורש מפי הדיבור, היה יכול לעבור על האיסור שנצטוה לפנ"ז. וכמו שכתב שם בהדיא בעמ' 142, וזלה"ק: "(כאטש ס'איז מובן בפשטות8, אז בשעת ס'איז דא א הוראה מפורשת פון אויבערשטן צו טאן א געוויסן ענין, מוז מען אים טאן אפילו אין פאל ווען ער איז ניט בהסכם מיט א מצוה ואפילו ~ נגד א מצוה שנצטוו...)." ושם בהע' 8 כתב כ"ק אדמו"ר: "שלכן לא הוזקק רש"י לפרש שום טעם על ששלח אברהם את ידו לשחוט את יצחק (וירא כב, יו"ד) ~ אף שב"נ הוזהרו על ש"ד (נח ט, ה-ו) ~ מכיון שזה היה עפ"י הדיבור." עכלה"ק.

ומשמע מכל הנ"ל, דהגם שעקידת יצחק היתה בניגוד להציווי שנצטוו על ש"ד, מ"מ היה מותר לאברהם לשחוט את יצחק, מכיון שזה היה עפ"י הדיבור.

דנראה, דבלקו"ש סב"ל בפשיטות, שאברהם אבינו היה חייב לשמוע להקב"ה ולעשות העקידה, משא"כ בהרשימה כתב, שמצד הציווי שנצטוו ב"נ על ש"ד, לא היו צריכים להסכים להעקידה?

ולענ"ד, אפשר לומר, שזהו הכוונה שם בהמשך הרשימה "ואת"ל שהשמיעה לקול ד' היא יסוד כל ז"מ ב"נ..." דהיינו, שאם תרצה לתרץ, שמכיון שהציווי על העקדה היה ע"פ הדיבור, לכן היה מותר לאברהם לשחוט את יצחק ~ הגם שזה נגד הציווי שנצטוה לפנ"ז ~ כי כנ"ל, ע"פ הוראה מפורשת מהקב"ה יכול אברהם אבינו לעבור אפי' על ציווי שנצטוה לפנ"ז ~

[ואולי יש לדייק זה ממ"ש שם לאח"ז "...היא יסוד כל ז"מ ב"נ..." דהיינו, מכיון שכל יסוד ז"מ ב"נ הוא השמיעה לקול הקב"ה, ממילא כשהקב"ה מורה לו לעשות איזה דבר ~ אע"פ שע"י זה יעבור על ציווי מפורש ~ צריך לעשותו. כי באם לא ישמע לקול ד' מפני שעי"ז עובר על מצוה שנצטוה לפנ"ז, הרי הוא עובר על יסוד כל המצוות שהוא השמיעה לקול ד'. ומצד אותו יסוד של המצוה שנצטוה לפנ"ז, צריך עכשיו לשמוע בקול ד']

~ צריכים לבוא להשאלה השניה שאין הקב"ה חוזר מנבואה לטובה כו'.

(ואולי י"ל, שזהו גם הטעם בשינוי הלשון; דלפנ"ז כתב "ואין ציווי מיוחד על שמיעה לנבואה", וכאן כתב "ואת"ל שהשמיעה לקול ד' היא יסוד כל ז"מ ב"נ", כי כנ"ל, הטעם שהיה יכול לעבור על ציווי מפורש הוא, מכיון שזה היה ע"פ הדיבור (קול ד')).

והעירני חכם אחד, שאולי י"ל באופן אחר, שבלקו"ש מדבר ע"ד הפשט, וכאן בהרשימה ע"פ דרך ההלכה. ואכ"מ.