א. שאלת רבינו על הכלל שקבע הרמב"ם "שאין בכל מיני הבעל חיים מה שיטמא בעודנו חי" ותימה, ד"איכא שעיר המשתלח דמיטמא משלחו (יומא סז)" ע"כ שאלת רבינו.

ולא הבנתי השאלה, וכי על הרמב"ם השאלה? הלוא כך נאמר בגמרא [שמצויין בתשובת הרוגוצ'בי] (זבחים דף ק"ה): "ת"ר פרים ופרה ושעיר המשתלח המשלח, השורפן והמוציאן מטמא בגדים, והן עצמן אין מטמאין בגדים, אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ; וחכמים אומרים: פרה ופרים מטמאין אוכלין ומשקין שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא" ומחלוקת זו - אם השעיר המשתלח מטמא או לא היינו בטומאת אוכלין ומשקין אבל שהמשלחו טמא בבגדיו, וצריך טבילה אין כמובן שום מחלוקת, שמקרא מלא דיבר הכתוב בפרשת אחרי. הרי שהשאלה צריכה להיות בעצם על דברי חכמים; מחד, הם קובעים ש"שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי", ומאידך, ההלכה ששעיר המשתלח מטמא משלחו. ומדוע מציגו הרבי כשאלה על הרמב"ם?!

והנה, בדין ששעיר המשתלח מטמא משקין ואוכלין יש מבוכה בדברי הרמב"ם, כי בהלכות פרה אדומה פ"ו הל' ב' כאשר כותב: "והפרה עצמה אינו מטמאה לא אדם ולא כלים שנגעו בו" משמע שבפרה בלבד יש דין טומאת אוכלין ובהל' ז' משמע - שאין טומאת אוכלין בשעיר המשתלח: "וכן אם נגעו [בין אדם בין כלים בין אוכלין בין משקין] בשעיר המשתלח עצמו בזמן הולכתו טהורין" ועיין בכסף משנה שם, שמפרש שהרמב"ם נוקט כרבי שמעון דתוספתא פרה פ"ז, ט, (ודברי ר"ש מובא בהרבה מקומות בש"ס, ב"ק, ע"ז ועוד. וראה שם בתוספות שהרגוצ'בי מציין לי'), ולעומת זאת בהלכות אבות הטומאה פ"ו הל' ט"ו כותב השורף פרה אדומה ושעירים הנשרפים והמשלח את השעיר אף על פי שבשעת מעשיהן מטמא בגדים כמו שביארנו אם נגעו באוכלין אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה" והנה מזה שהרמב"ם מכליל שילוח שעהמש"ת שמטמא טומאת אוכלין משמע שפוסק כרבי מאיר שאפילו חי מטמא, ולכאורה הרי סתירה גדולה כאן לכללו של אין חי מטמא, וכן סתירה לפסקו בהל' פרה אדומה, והאם זוהי שאלת רבינו הרי העיקר חסר מן הספר כי א. רבינו אינו שואל מטומאת אוכלין אלא מהטומאה שבא מן השילוח. ב. אינו מציין למקורות הללו ברמב"ם. ובכן, בדיוק מהו השאלה?

ב. הרבי מציין להראב"ד שמשמע "דמלאכת השילוח מטמא ולא השעיר" ויש להעיר על כך מדברי הערוך המפתיעים בענין "הטומאות קדושות" וז"ל בערך דרש: והמשלח את השעיר מטמא בגדים" דנתחיל בפירושה ונאמר כי אלוקינו צוה השורף את הפרה . . והמשלח את השעיר יכבס בגדיו הרי ידענו שחייבין כולם לכבס בגדיהן. ואנחנו יודעים כי בגדים שאינם על השורף אותם אם יגעו בפרה ושעירים הנשרפים ובשעיר המשתלח אינם מטמאין ואינם צריכים כיבוס; אבל, בגדים שעל השורף צריכין כיבוס אף על גב שלא נגעו בפרה ולא בפר ושעיר ולא בשעיר המשתלח. וכיון שנטמאו בגדים שעל השורף וחזרו וטימאו את השורף אילו לא היו על השורף בגדים לא היה מטמא. על כן אין לתמוה ולומר: אם שורש טומאה בגדי השורף היא הפרה והפר והשעיר - מדוע לא יטמאו הם בגדים אחרים בנגעם? כך נשיבהו ונאמר לו: כי זה אשר טמא בגדי השורף לא מפני נגיעת טומאה, אלא מפני שריפתם, ראיה לדבר, שאם נגע איש בהם ולא שרף אותם אינו מטמא". ע"כ. דברים מדהימים, שכל הטומאה בטומאות הללו נובעים מן הבגדים, והבגדים בלבד מעבירים את הטומאה לאדם העוסק בהם! ומדגיש אין הפרים והשעיר וכיוצ"ב, מטמאים - אלא העסק בהם. והר"ש במסכת פרה ג' כאשר מביאו מעיר: "ודבר תימה, מנא ליה הא"?

וכמו כן יש להעיר מלשון הראב"ד (בפירושו לתו"כ ויקרא א פרשה ח פרק יב פסוק ג) שהוא מפרש דברי התוספתא דלהלן אליבא דר' נתן. ומסביר: "יצאו אלו [פרה ושעיר המשתלח] שאין טומאתן אלא מפני קדושתן שהרי אין מטמאין אלא בשעה שהן מתעסקין בשריפתן".

ושיטה מעניינת יש להרמב"ם במו"נ (ח"ג פרק מ"ז בסופו): כמו שעיר המשתלח אשר הדעה עליו שזה מרוב מה שנשא מן החטאים - מטמא מי שנגע בו" ע"כ. ולשונו מי שנגע בו תמוה. ועי' בהערת הרב קאפח שם. ואולי זה בהתאם לשיטתו בהל' אבות הטומאה פ"ו, שם ש"אם נגעו באוכלין הרי הן שני לטומאה". בכל אופן, מדבריו הוי אומר: לא השעיר מטמא אלא החטא מטמא. וע' שם בפרק מ"ו ד"ה ודע.

ג. במענת הרוגוצ'בי תולה את זה בפלוגתת התורת כהנים והתוספתא התו"כ פ' ויקרא ס"ל דטומאה של העוסק בשעיר אם נכנס ומקדש חייב, ובתוספתא פ"א דשבועות מבואר דפטור". והוא דעת רבי נתן שם בתוספתא ברייתא ד' "כל המטמאין שבתורה חייבין על טומאת מקדש וקדשיו . . . רבי נתן אומר טומאת גוויות, ולא טומאת קדוש יש - יצא השורף את הפרה ופרים והמשלח את השעיר שהן טומאות קדושות.

ומדייק הרוגוצ'בי מלשון "טומאת קדושות" "דזה גזירת מלך וטומאה קדושה ר"ל: מעלה לא חסרון" ולהעיר מתורת כהנים שמיני פרשה ה' א: "אלו הטמאים לכם בכל השרץ, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא תטמאו בהם ונטמתם בם" שומע אני טומאת הגוויות וטומאת הקדושות? תלמוד לומר: החולד והעכבר והצב למינהו" לכאורה הכוונה "בטומאות קדושות" לשעיר המשתלח וכיוצא בהם. והכוונה שאין השעיר והפרה מטמאין אדם וכלים חוץ מהשורפן כמו בשרץ שמטמא אדם וכלים, הרי שהתורת כהנים משתמש בביטוי "טומאות קדושות" אף על פי ששיטת התורת כהנים שחייבים עליהם במקדש? אולם עיין בילקוט שמעוני בזית רענן מהמגן אברהם כמה פירושים בזה, מהו הכוונה בטומאות קדושות אך מרבינו נסים (? וצ"ע על מי הכוונה אם על הר"ן, הרי"ף או רבינו נסים גאון) מביא שטומאות קדושות היינו פרה ושעיר המשתלח ועצ"ע וכן צ"ע מהו הכוונה ב"טומאות גוויות" דלכאורה אין הכוונה כמו בתוספתא ששם משמעותו טומאה ממש לעומת טומאות קדושות אלא משמעותו כמו מובנו במסכת יומא דף פ' (ובכל הש"ס) "ונטמתם בם" ו"אמר רב פפא מכאן שטומאת גוויה דאורייתא - מדרבנן וקרא אסמכתא" ושם המושג "טומאת גווי'" הגזירה של הי"ח דבר, שהאוכל מטמא את האדם. וע' שם בתוס' ד"ה וחצי. ומסתבר שהתורת כהנים מתכוון לכוונה זו, כי התו"כ מביא שם הפסוק "ונטמתם בם", אולם רבינו נסים שם בבירור מפרש המושג טומאת גווייה באופן אחר, ממובנו בגמרא הנ"ל עיי"ש, והדברים צריכין לבירור רחב.

ד. הרוגוצ'בי נוטה מדרך הרמב"ם בהבנת התורת כהנים (אחרי פרשה ה', ג), "יכול יהא גזירת המלך? תלמוד לומר: ואחר יבוא אל המחנה מה ואחר האמור להלן בטומאה - אף כאן מפני טומאה". והרמב"ם בסה"מ מ"ע קט מפרשו שלא יהיו סבורים שדיני טומאה מחייב טבילה אלא שאם רוצה להיכנס למקדש למשל אז חייב לטבול אבל כשאינו מתכנן להיכנס למקדש אינו חייב לטבול, אך הרוגוצ'בי מפרש שהתמיהה "יכול יהא גזירת הכתוב?" מובנו שהייתי סובר שדין טומאה ב"טומאת קדושות" אינו אלא גזירת הכתוב דין מסויים של טומאה קדושה אך אינו אסור בכניסת המקדש ולכך עונה התו"כ: "אף כאן מפני טומאה ואסור להיכנס למקדש איפוא" והתורת כהנים לשיטתייהו. וצריך עיון ההלכה של איסור כניסה למקדש כי לפי הבנת הרוגוצ'בי הרי כפילות יש כאן, כי כבר למדו לעיל מפרשת ויקרא ה, ב, מהפסוק "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. . ." לרבות השורף הפרה ופרים והמשלח את השעיר"? ואולי זוהי כוונתו בתשובתו לשאלת רבינו כיצד חי מטמא כי בשעיר המשתלח מכיון שהוא חי חייבים בפסוק מיוחד ולכן מביאין גז"ש מפרה אדומה. אך עדיין צ"ע.

אך מפרשי התו"כ הראב"ד ופירוש המיוחס לר"ש מפרשים זה באופן פשוט כי בשעיר המשתלח לא נכתב במקרא הלשון טומאה כלל ועיקר, ולכן הייתי סובר שדין "יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים" אינו אלא "למצוה, ולא מפני הטומאה "(הר"ש)", שאין לה טומאה כל עיקר (הראב"ד)" דהיינו, שכמו שיש ביום הכיפורים חיובים הרבה לטבילת כהן הגדול ואינם כלל עבור טומאה כלשהיא אלא למצוה, כך יש דין בכהן הנושא שעיר שמצוה לו לטבול אך אינו מפני הטומאה כלל ועיקר. וכדי לשלול סברא זו מביא התורת כהנים הוכחה מפרה אדומה שדינם אכן זהה ושניהם טמאים. ולפי פירושם אין כאן שום הוכחה ביחס למחלוקת התוספתא והתורת כהנים. נמצא יש שלש הבנות בהלכה זו: א) הרמב"ם, שהשאלה היא אם זוהי גזיה"מ שחייב לטבול אפילו שאין בדעתו לנגוע בהקדש וכיו"ב. ב) הרוגוצ'ובי השאלה אם גזיה"מ היינו שהטומאה קודם, כהתוספתא, ולכן אין איסור להיכנס לביהמ"ק או כהתו"כ. ג) לפי הראב"ד השאלה אם היא גזירת המלך והטבילה אינו מפני הטומאה אלא מצד מצוה, ועל כך עונים שהטבילה מפני הטומאה.

וההבדלים ביניהם, לפי הרמב"ם אין כאן שאלה מלכתחילה אם השעיר המשתלח מטמא או לא, אלא השאלה היא בדין הטבילה האם הוא חיוב או רשות. אבל דין הטומאה ברור שזוהי טומאה רגילה. לפי הרוגוצ'בי השאלה היא איזה סוג טומאה יש לטומאות קדושות: האם דין חיצוני בלבד או טומאה רגילה, ולפי הראב"ד בהו"א השאלה היתה אם זוהי בכלל בגדר טומאה או שזוהי מצות טבילה בלבד. אך גם לפי היישוב שיש כאן דין טומאה לאו דוקא שהטומאה היא לטמא מקדש וכמובן שאפילו לר"נ של התוספתא גם "הטומאות קדושות" הן בגדר טומאה בנוגע איסור שאסור לגעת בקדשים אלא שלא חייבים כאשר נכנס למקדש מפני לימוד המיוחד. ולכן אפשר שלפי הראב"ד כשמסיקים שיש דין טומאה היינו, רק שאסור לגעת בלבד בקדשים ובתרומה וכדומה, אך לאו דוקא שחייבים כאשר הוא נכנס למקדש, וממילא אין מזה שום הוכחה אם כתוספתא או כתורת כהנים, ועדיין יש להעמיק בזה.

ה. והנה חיפשתי ברמב"ם אם הוא מתייחס בספרו הגדול להשאלה אם פרים ושעיר המשתלח חייבים בכניסה למקדש או לא, ולא מצאתיו בהל' ביאת המקדש, ואולי לפי הרמב"ם זהו נכלל במה שכתב שם בפ"ג הל' יד: כלל של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש" והוא מהמשנה פרה פי"א מ"ד. ואולי יש לומר שלפי המשנה הגורם לחיוב מקדש הוא חובת הטבילה ולא שם טומאה ולפיכך אפילו בטומאת הקדושות יהא חייבים כאשר נכנסים למקדש למרות שהם רק דין חיצוני, והרמב"ם שפוסק לפי המשנה אינו מבדיל כלל בין סוגי הטמאים שאינם משנים כלום ביחס לכניסת המקדש. ועדיין הדברים צריכים תלמוד ובירור.

הדברים האמורים הם בגדר איסוף חומר בלבד לתת רקע מה לוויכוח שבין הרבי והרוגוצ'בי. ולהבהיר, שהדברים עמוקים מאד ונכתבו בעיקר כדי לעורר דיון בדברים הללו ומאיר עיני ה' שניהם. ואי"ה בהמשך נשתדל לברר יותר את הדברים.