ברשימות חוברת י"ח שזכינו ז"ע כותב רבנו בתו"ד וז"ל: "ונסיון האחרון ~ העקדה, מס"נ גם היפך שכל נה"א כי ע"פ שכל נה"א, הנה ב"נ מצוה על ש"ד, ואין ציווי מיוחד על שמיעה לנבואה, וכ"ש יצחק שלא באת אליו הנבואה ואיך הסכימו על העקדה".

ולהעיר מגמ' סנהדרין פ"ט ע"ב ~ המוותר על דברי הנביא מנא ידע דאיענש [מנא ידע האי גברא שזה נביא אמת שהקב"ה עונשו, והלא שמא סבור שזה נביא שקר לפיכך מוותר על דבריו, רש"י]. ומתרץ בגמ' היכא דמוחזק [שהוא צדיק ונביא אמת] שאני [ולא בעי אות], דאי לא תימא הכי, אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק [שהוא דבר אמת מה שלא נאמר לשום אדם להקריב את בנו]... אלא היכא דמוחזק שאני.

מבואר בזה דהסכמת יצחק לעקדה היא בגדר "שמיעה לנבואה", ואף שבגמ' מבואר כן בנוגע ליצחק, כבר ביאר המהר"ץ חיות שם בחדושיו שכן הוא אצל אברהם, ומה דלא מקשה הגמ' על אברהם כי כאן הציווי הי' לעצמו ובזה האופן מיד חייב לשמוע דברי הנביא ואסור לו להתמהמה ולהטיל ספק. א"כ על אברהם אין קושיא, דהוא שמע מפי ר' וחייבים לשמוע, אבל יצחק דלא שמע את דבר ה' מקשה הגמ' שפיר דהא אם הנביא מצוה נגד התורה א"צ לשמוע לו. ומת' דמשום שאברהם הי' נביא מוחזק הותר לו לפי שעה.

מובן מזה דהן אצל אברהם והן אצל שרה, הי' זה גדר של "שמיעה לנבואה" ע"ז מקשה רבנו כיון שאינם מצווים איך הסכימו על העקדה בשעה שהם מצווים על שפיכות דמים. וק"ל.

חזרה מנבואה ~ לטובה

ממשיך ברשימה שם: "ואת"ל שהשמיעה לקול ר' היא יסוד כל ז"מ ב"נ, הנה כבר נפסקה הלכה (יד) שאין הק' חוזר מנבואה לטובה, ואם בא נבא ואמר שחזר אין שומעין לו. וא"כ יצחק לא הי' צריך לשמוע אל אאע"ה, אחרי שידע מהנבואה כי ביצחק יקרא לך זרע. וגם אצל אברהם צ"ל מסופק באמיתית נבואתו דקח נא את בנך וגו'".

והנה אצל יצחק כותב רבנו ש"לא הי' צריך לשמוע" והמעתיק הוסיף תיבת בודאי לא הי' צריך לשמוע, ואילו אצל אברהם כ' "אברהם צ"ל מסופק באמיתית נבואתו". ואוי"ל דהדיוק בזה, דכיון שאברהם ששמעו מפי הקב"ה, בזה יכול להיות שיחזור מנבואה לטובה. עכ"פ בגדר ספק, אבל יצחק ששמעו מאברהם אבינו עצמו דהיינו ששמע מפי נביא בזה ודאי אינו יכול להשתנות.

ומובן הוא מדברי הרמב"ם גופא שכתב בהל' יסודי התורה פ"י ה"ד "הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא", מטעם "שכל דבר טובה שיגזור האל אפי' על תנאי אינו חוזר". לפי"ז מה שמסר אברהם ליצחק בנבואה "כי ביצחק יקרא לך זרע" בודאי צריכה להתקיים, דאם לא ח"ו יוכחש נבואת אברהם ח"ו, אבל הבטחת הקב"ה לאברהם עצמו אף נבואה לטובה יכול להשתנות, וכפי שמאריך בלחם משנה שם. (וצ"ב קצת מה שכ' רבנו לעיל "וכ"ש יצחק שלא באת אליו הנבואה" ויל"ע).

חלות נבואה בבלבול כוחות הגוף והנפש

ממשיך ברשימה שם: "עוד זאת הנבואה אי אפשר שתחול אלא כשאין כחות הגוף מבלבלים (התפשטות הגשמיות, ערום) וכ"ש כוחות הנפש, ואם הי' אצל אברהם איזה נטי' מצד אהבתו ליצחק או מרצונו לקים ענין כי ביצחק גו' שלא לקיים העקדה, הי' בלבול דהשראת הנבואה דקח נא וגו', וא"כ לא הי' יכול לדחות נבואת כ' ביצחק".

מדויק בלשונו שלא יבלבלו "כחות הגוף" ..וכ"ש כוחות הנפש", וע"ז שכוחות הנפש לא יבלבלו ציין המעתיק בהע' 37 "ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ה"ד: "כשמתנבאים אבריהן מזדעזעים וכח הגוף כשל ועשתונתיהם מתטרפות ו(כל זה כדי ש)תשאר הדעת פנוי' להבין מה שתראה"."

ולהעיר דאולי ציון זה צריך להפנות להא "דכוחות הגוף לא יבלבלו" דבפשטות מדברי הרמב"ם שם ה"ד "שאין הנבואה שורה אל מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה" עיי"ש.

לעצם הקושיא, לכאורה י"ל דכל התנאים הנצרכים לנבואה דכוחות הגוף והנפש. הוא תנאי להשראת הנבואה מלכתחילה, אבל אחרי שהנבואה שורה עליו מכבר, אולי אז יכול להתנבא גם בדברים שיש לו נטי' אליו ויגרמו לו בלבול.

זכרוני בספר א' (אולי הוא יערות דבש, ואין הס' תח"י לעיין בו) מביא קושיא על הנביאים שנבאו החורבן וכו' ובודאי אין לך עצבון גדול מזה, ואיך התקיים התנאי שאין נבואה שורה אלא מתך שמחה.

אמנם לפי ביאור רבינו כאן "שהי' בבחי' מרכבה בתכלית שאין לו רצון עצמו ~ גם מצד נה"א ~ כלל, רק רצון האדון, ולכן כשנאמר לו קח נא גו' הרי מיד וישכם גו'". ואוי"ל כן גם אצל הנביאים בירמי' וכו' שהי' בדרגא שאין לו רצון עצמי כלל רק רצון האדון. ובפרט שראו הטובה בזה כרע"ק מצחק, בבחי' בכי' תקיעא מסטרא דא ושמחה מסטרא דא וצל"ע.