ברשימות חוברת כ"א שי"ל לש"פ וישלח, מביא כ"ק אדמו"ר מחלוקת בענין אם אשה מתעברת מביאה ראשונה, ויש להעיר בזה בשיטת רש"י בפשש"מ. בפרשת וירא (י"ט ל"ו) בד"ה ותהרין וגו' "אע"פ שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה אלו שלטו בעצמן והוציאו ערותן (ס"א עדותן (עי' בדעת זקנים)) לחוץ ונתעברו מביאה ראשונה.

ובפ' לך (ט"ז, ב) עה"פ ויבא אל הגר ותהר פרש"י "מביאה ראשונה" ובשפ"ח מבאר ~ "הוכחתו מדכתיב ויבא אל הגר ותהר, הול"ל ויבא אליה. הגר למ"ל אלא למדרש שהיתה עוד שמה הגר ותהר... א"נ מדסמיך הגר אל ותהר איכא למידרש הגר ותהר אבל שאר נשים לא... משא"כ שאר נשים שאין מתעברין מביאה ראשונה כלומר שנעשה לה נס".

הלימוד מאיש חרבו

בהמשך הרשימה "יש להעיר מתוד"ה בידוע (סנה' סט.) שבדורות הראשונים כשהיו מולידים בני ח' הי' גם זמן גדלות מקודם הרבה, וא"כ בטלה הראי' מבני יעקב".

ואולי יש להביא דוגמא לזה מפסחים דף ג' ע"א "...דאמר רבי יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנא'... אשר איננה טהורה" וברש"י ד"ה "אשר איננה טהורה... ואע"ג דבאורייתא כתיב טמא שני אורחיה בחד דוכתא ללמדך לחזר על לשון נקיה". והיינו דכאן נאמר שהתורה נקטה ל' איש ללמדך לדורות הבאים דאיש הוה בן י"ג.

ובאמת צ"ע דבע"ב שואלת הגמ' "ובאורייתא מי לא כתיב טמא" ומתרצת הגמ' דהא דלפעמים כתיב טמא הוא ללמדך דצריך גם לחזר אחר ל' מגונה וקצר. וא"א לפרש שכוונת רש"י בע"א היא, דגם לפי המסקנא הול"ל רק פעם אחת ל' מגונה וקצר דהא בד"ה וכל היכא וגו' מפרש ד"כל הני דלעיל עיקם ללמדך... ובשאר מקומות כתיב ל' מגונה וקצר ללמדך...".

ובדוחק אולי י"ל דכוונת רש"י לפרש דברי הגמ' שם בההו"א, אבל לפי האמת קשה דסגי בפ"א לכתוב ל' מגונה וקצר (ועי' במהרש"א דלדעתו אין שייך הקושיא הנ"ל, ובלקו"ש ח"י נח ב').

אך נראה להביא ראיה ממ"ש בפרש"י אח"כ בד"ה רכבת כתיב: "ואע"ג דמצי למיכתב נמי ישבת חסר מיהו כל חסירות שבתורה לדרוש הן באין וכאן למדך בחסרון זה שתתפוס לשון קצרה ואפי' הוא מגונה...". ועי' תוס' שתי' באו"א, ומרש"י מ' דהגם דהתורה עצמה מצד ל' נקיה הול"ל ישבת, מ"מ תני רכבת ללמדך דצריך ל' קצרה (מצד החסר) ~ (הגם דבאמת כאן, אין זה (רכבת) קצרה מל' נקייה (ישבת)).

אבל מ"מ יש לחלק. דבדין שפיר י"ל דהגם דכאן אין זה שייך טרח וכתב לה קרא לענין הנלמד ממנו. וע"ד אם אינו ענין כו'. אבל במציאות אין שייך לומר דנלמוד מזה די"ג שנה הוי גדול במציאות אי המציאות אצלם היתה באו"א.

ובפשטות נר' דלמ"ד דנפ"ל מאיש חרבו הו"ל מציאות. דאל"כ איך למדין מלפני מ"ת וכ"כ בהדיא בלקו"ש ח"י ע' 71 דלהלומדים מאיש חרבו הו"ל ענין טבעי.

אסמכתא או לימוד

בהמשך הרשימה "וכן יש להעיר משו"ת הרא"ש כלל ט"ז כו' "שבן יג"ש למצות הוא בכלל שיעורין הלמ"מ". ובפשטות הכוונה דלהרא"ש דס"ל דהוה הלכה למשה מסיני אין לומר דלומדין מהכתוב, אלא דהוה אסמכתא בעלמא וכן כתב בח"י ע' 71 הע' 41 דלשיטת הרא"ש צ"ל דהכי הוא אסמכתא. וצ"ע דמצינו כמ"פ דהלכה למשה מסיני מפורש ג"כ בקרא, וע' ברמב"ם הל' חובל ומזיק פ"א ה"ו, וז"ל: "ואע"פ שדברים אלו נראין מענין תורה שבכתב וכולן מפורשין הן מפי משה רבינו מהר סיני (וכפשטות כוונתו על הלימודים הנ"ל הל' א~ה). כולן הלכה למשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובב"ד של שמואל הרמתי ובכל ב"ד וב"ד שעמדו מימות משה רבינו ועד עכשיו" ע"כ. וצ"ל דהיכא דאיכא לשנויי דהוה אסמכתא. עדיף טפי.

ובמסכת תענית ב' סע"ב בענין ניסוך המים מביאה הגמ' שיטת ר"ע וריב"ב דיש רמז לניסוך המים מן התורה "דבשני נאמר ונסכיהם כו' ולר"י בן קרחה דס"ל דניסוך המים כל שבעה. הגם של"כל שבעה" אין רמז מפורש. צ"ל דס"ל דניסוך המים הוה הלל"מ: ומפשטות הגמ' מ' דלהאומרים שהוא רמז אין לומר דהוה הלל"מ וע' רש"י שם ניסוך המים: "כל שבעה" הלל"מ, והיינו דמדגיש בדבריו דדווקא הא דלא מרומז בקרא הוה הלכה?

אלא דבמהר"ץ חיות לתענית שם קאמר דרמז הוה דבר תורה גמור ואינו אסמכתא בעלמא ומכאן למד לכל רמז שבגמרא דהוא ד"ת גמור דהרי ניסוך המים הוא ד"ת גמור. אבל כאן י"ל דהוה אסמכתא. וכן כתב בשיחה הנ"ל בהערה 41 דלדעתם אינו אלא אסמכתא בעלמא.

מקום דירת הבנים והבנות

יש להעיר ממ"ש ביבמות ע"ח ע"ב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו כו' יכול אף הכנעני שבא על שפחה מן האומות והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל אשר הולידו בארצכם מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם. ועי' רש"י "מן הנולדים בארצכם שאמו מארצכם וילדתו שם. ולא מן הגרים בארצכם, ולא מן הבנים הנולדים לבני ארצכם במקום אחר מבנות שאר אומות והביאום לבניהם לגור שם (כ"ה בסוטה ג' ע"ב. וביבמות ביתר ביאור), שנולד במ"א שאמו מן שאר אומות ואח"כ בא לגור אצל אביו בארצכם. דרך אשה להיות במקומה ודרך איש לגלות הלכך ~ נולדים בארץ ודאי אמו מז' אומות, אבל הנולדים במ"א ודאי אמו משאר אומות, וכו'" עכ"ל השייך לעניננו.

ולהעיר מתשובת מהר"ם מרוטנבורג סי' ר"נ "...וכיון שידוע לכל שלא השיא בתו לגלגל בעוני עם עני אחד ולעזוב את אביה ואת אמה מקום מולדתה... ובדעת יושבי הארץ תלוי הדבר... וגדולה מזו פסקו הגאונים... ק"ו בן בנו של ק"ו בזאת שיש לה אמתלאות ידועות..." ובסי' רנ"א "...ועוד משפט האיש דרכו לחזר על אבידתו... הלכה רווחת מנהג מבטל הלכה כל מקום שהלכה רופפת ראה היאך ציבור נוהג בכ"מ לעשות החופה בבית אבי הכלה. ואפי' ביהודא ויהודא נמי לכאורה אינו יכול להוציאה רק כשהיתה עמו וידעה מנהגו וכי ישאנה היום ויוליכנה למחר לארץ מרחק..." אשר מכל דבריו משמע דאינו יכול לכופה לילך למקומו תיכף אחרי החתונה. ולהעיר מכתובות מ"ו ע"ב.