ר"מ בישיבה
בשיחת נר ג' דחנוכה תשי"ד (שי"ל לאחרונה) מבואר דבאמת לא הי' הכרח שיהי' נס דשמן דהא טומאה דחוי' בציבור. וההסברה הפנימית בזה שאפשר טומאה בציבור הוא - שקדושת עם ישראל (צבור) היא למעלה מענין הטומאה והטהרה. ורק מכיון שאז היו צריכים לחנך את המשכן ואת המנורה כדי להראות חיבתן של ישראל, עשה הקב"ה את הנס.
ובסעיף ד' שם מביא שיש מתרצים דהסיבה דהיתה צריכה להיות בשמן טהור הוא בגלל דע"י הדלקה זו חינכו את המנורה דהי' מנורה חדשה ואף שטומאה דחויה בציבור, זהו רק מצד דין עבודה שבהדלקת הנרות אבל מכיון שאם השמן הי' טמא - הי' מטמא המנורה, ולא מצינו שאפשר לחנך כלי בביהמ"ק בזמן שהוא טמא.
אבל הרבי אינו מקבל התירוץ, דהא כיון דהיו טמאי מתים א"כ בלאה"כ מצאו עצה שהמנורה לא תקבל טומאה עי"ז שעשו אותה של עץ ואף שכלי עץ שיש לו בית קיבול מקבל טומאה המנורה הי' דינה ככלי עץ העשוי לנחת "כמ"ש הראב"ד ש"ילפינן משולחן של מקדש ומנורה שהקשו עליהם כלי עץ שעשוי לנחת הוא" לפי שאסור לטלטל את המנורה כמו שאסור לטלטל את השלחן כי בשלחן נאמר "תמיד" ועד"ז במנורה כיון דכתיב "ואת המנורה נוכח השלחן" כמאן דכתיב בה תמיד דמי".
והנה יש להעיר, דהנה בגליוני הש"ס (נסמן בהערה 13) מסביר למה הי' הכרח שיהי' שמן טהור דוקא דכיון דהדלקת המנורה הי' גם משום חינוך א"א לחנך בשמן טמא דאף דטומאה הודחה בציבור זהו דוקא לעבודה אבל לחנך א"א בשמן טמא. ועל הסבר זה א"א לשאול מהא דמנורה הוי כלי עץ העשוי לנחת דהא לא משום טומאת המנורה אתינן עלה אלא משום טומאת שמן. דלפ"ז אזיל להו יסוד המבואר שם דכל הנס הי' כדי להראות חיבתן של ישראל.
והנה, נוסף לזה שאין קושיא דמה"ת שהרבי מקבל הסברא דא"א לחנך עם שמן טמא, י"ל עוד יותר דלפי הביאור בהשיחה א"א לומר ביאור הנ"ל, דהנה לכאורה ביאור זה מתאים אי נקטינן שטומאה הודחה בציבור והיינו שסו"ס אינו כדבעי, אבל אי נקטינן שטומאה הותרה בציבור, א"כ לכאורה כיון דעבודה זו היא עבודה באופן של לכתחילה ממש א"כ למה לא יוכלו לחנך את המזבח או המנורה עי"ז.
ועפ"ז אולי י"ל, דהנה לעיל ביאר הטעם הפנימי על הדין דטומאה דחוי' בציבור שהוא משום שהצבור הוא למעלה מענין הטומאה, ולכאורה ביאור זה מתאים עם הא דטומאה הותרה בצבור ולא עם הודחה, ואף שהלשון בהשיחה הוא "דחוי'" מ"מ לכאורה מהביאור הפנימי יוצא דכשעושים עבודה בצבור אף שהוא בטומאה הוא באותו אופן ממש כמו בטהרה, דלגבי צבור אין הטומאה תופס מקום.
ולפ"ז, לפי הביאור בשיחה א"א לקבל ביאור הגליוני הש"ס הנ"ל, דעבודה בטומאה אינה יכולה לחנך היינו שאינו עבודה בשלימותה אלא רק דכשהכלי טמא א"א לחנכו. וע"ז ביאר בהשיחה דא"א לומר דהמנורה דינו ככלי עץ העשוי לנחת.
והנה בפשטות יוצא מהנ"ל דלשיטת הראב"ד עכ"פ, אם המנורה היתה מעץ דינה ככלי עץ העשוי לנחת ומשו"ה לא היתה יכולה לקבל טומאה.
ולכאורה צ"ב דהנה בגמ' חגיגה (כו,ב) שמביא הראב"ד הנ"ל מבואר בהמשנה שאחר הרגל היו מטבילין כל הכלים במקדש דשמא נגעו בהם ע"ה בתוך הרגל "ואמרין להם (לכהנים ע"ה. רש"י) הזהרו שלא תגעו בשלחן". והיינו שאף שכל הכלים הטבילו אבל השלחן היו נזהרין שלא לטמאותו.
וע"ז מקשה בגמ' מהו הטעם שבמשנה מוזכר רק הזהרו בשלחן ובברייתא מוזכר גם מנורה, ומתרצת הגמ': שלחן כתיב בי' תמיד מנורה לא כתיב בי' תמיד. ותנא דהברייתא סבר דכיון דכתיב ואת המנורה נוכח השלחן כמאן דכתיב בה תמיד דמי.
וברש"י מבואר, דבשלחן הפי' "תמיד" שצ"ל הלחם על השלחן כל הזמן ממש ומשו"ה אם יטמאו את השלחן ויצטרכו להטבילו אותו זמן לא יהי' הלחם על השלחן אבל במנורה (אף דשם ג"כ כתוב תמיד) מ"מ אין הפירוש דצריך שיהא מודלק תמיד אלא רק דכל יום ידליקו ותמיד פירושו בעולת תמיד (ועי' בתוס' שם).
והנה בהמשך לזה שואלת הגמ' - דלמה צריך ליזהר לא לנגוע הא כלי העשוי לנחת הוא, וע"ז מתרץ הגמ' דכיון דהיו מוציאים השלחן בימי הרגל להראות לישראל הנס שאירע בלחם הפנים משו"ה לא מקרי השלחן כ"ע העשוי לנחת.
והנה, ברש"י מבואר דנקט דשאלת הגמ' הוא רק על השלחן והטעם הוא לכאורה פשוט דהא המנורה הי' של מתכות - ואף שלמ"ד אחד המנורה של חשמונאים הי' של עץ. אבל א"א להקשות על סתם ברייתא שכתוב שהיו אומרים הזהרו שלא ליגע במנורה דהא אפשר לתרץ בפשטות דקאי ברוב הזמן שהי' המנורה של מתכות.
אבל הראב"ד מביא קושית הגמ' - והא כלי עץ העשוי לנחת הוא - שזהו המקור לדין הזה שכלי העשוי לנחת אינו מקבל טומאה והוא מביא שהקושיא הוא בין אמנורה ובין אשלחן והיינו שהקושיא היא על הברייתא דאמרו להזהר בין בשלחן בין במנורה אבל לכאורה א"כ צ"ב מאי מתרץ הגמ' על השאלה ממנורה דהא רק על השלחן תירצה הגמ' שכיון שהראוה לעולי רגלים שוב אין דינו ככלי עץ העשוי לנחת.
וע"כ צ"ל דלשיטת הראב"ד תירצה הגמ' גם השאלה דמנורה ואו שגם המנורה נכלל בכלל הכלים שהוציאו להראות עולי רגלים, או אפשר שכשהוציאו השלחן שוב לא הוי איסור להסיר המנורה כיון דלא הוי נוכח השולחן א"כ שוב לא הוי בכלל כלי עץ העשוי לנחת וא"כ איך אפשר לומר שלא נטמא כיון דהוי ככלי עץ העשוי לנחת.
בקיצור, בהשיחה מובא שיטת הראב"ד שהמנורה נק' כלי עץ העשוי לנחת, ומשו"ה לא מקבל טומאה ולכאורה בהראב"ד מבואר ששאלת הגמ' היתה גם על המנורה אבל לפי"ז לכאורה תי' הגמ' שלא הי' עשוי לנחת כיון דהיו מראין אותן לעולי רגלים.
ואולי י"ל דהנה בביאור תנא דברייתא דהיו אומרין ג"כ היזהרו במנורה, תירצה הגמ' "כיון דכתיב ביה נוכח השלחן כמאן דכתיב בה תמיד דמי" פירש"י בד"ה נוכח "כל זמן שהשלחן שם תהא מנורה נוכחו", והיינו שאין הפי' דלתנא דברייתא יש חיוב שיהא המנורה דולק כל הזמן ע"ד שבשלחן שצ"ל עליו הלחם הפנים כל הזמן, אלא במנורה יש דין מיוחד שצריך לישאר שם כל הזמן וממילא אסור לטמאו דאז יהיו מוכרחים להוציאו.
ולפ"ז נמצא שהי' דין מיוחד במנורה שהי' אסור להוציאו ממקומו מצד שצ"ל לנכח השלחן ולפ"ז נמצא דלשיטת רש"י לא היתה קושיית הגמ' ממנורה וי"ל בפשטות משום דלא הוי כלי עץ א"כ גם לא תירצו הקושיא וא"כ נמצא דלו יצוייר שהי' המנורה של עץ הי' דינו ככלי עץ העשוי לנחת.
אבל לשיטת הראב"ד כיון דהקשה הגמ' גם ממנורה ג"כ תירץ, דכיון דאפשר להזיז השלחן כמו"כ אפשר להזיז המנורה וא"כ אין המנורה כל"ע העשוי לנחת כמו השלחן.
והנה, אדאתינן להכא שיש מח' בהבנת הלימוד דמנורה משולחן "דכיון דכתיב ואת המנורה נוכח השולחן כמאן דכתיב בה תמיד דמי". דברש"י פי' דהלימוד דתמיד הוא שצריך לישאר במקומה. ולכאורה יש ללמוד דהלימוד הוא כפשוטו, שדין מנורה הוא כמו בשולחן שחייב להיות דלוק תמיד. ועפי"ז אולי י"ל שזהו יסוד שיטת הרמב"ם הידוע שהמנורה צ"ל דלוק תמיד.
והנה הרמב"ם (ביאת מקדש ט,ז) פסק שזר מותר לכתחילה להדליק המנורה וע"ז השיג הראב"ד "הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשרות".
והכס"מ ביאר שיטת הרמב"ם דכיון דלאו עבודה היא מישרא נמי שרי כמו שחיטה. ולכאורה צ"ב מהו הסברת שיטת הראב"ד דרק בדיעבד מותר לזר להדליקו ומאי שנה משחיטה.
ואולי י"ל דהראב"ד (דלא ס"ל כהרמב"ם דהמנורה צ"ל מודלקת כל היום) ס"ל דהלימוד דתמיד במנורה הוא שאסור להזיז המנורה מכנגד השולחן (כפרש"י הנ"ל) כיון שאסור לזר ליכנס למקדש, והא דזר מדליק המנורה הוא בהציור ברמב"ם הנ"ל "שהיטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ" משו"ה זהו דוקא בדיעבד שהוציאן בחוץ אבל לכתחילה אסור להוציאן בחוץ. וא"כ הרמב"ם והראב"ד לשיטתם אזלי, לשיטת הראב"ד הלימוד משלחן למנורה הוא לענין דאסור להוציאו כרש"י, א"כ אין להדליק המנורה כל הזמן. אבל להרמב"ם דהלימוד הוא כפשוטו, שמנורה דינו כשלחן, שצריך להיות מודלק כל הזמן אין איסור להוציא המנורה וממילא מותר לזר להדליקו לכתחילה.
Download PDF