בלקו"ש ח"ט שיחה א' לפ' תבוא מבאר כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"ם זי"ע שמ"ש רש"י בתחלת פרשת תבוא עה"פ "והי' כי תבוא וגו' וירשת וישבת בה" – "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה", כוונתו להשמיענו חידוש גדול, וזהו תוכ"ד:

כיבוש וחלוקת ארץ ישראל נמשך י"ד שנה: ז' שכבשו וז' שחלקו. ומובן שכשכבשו וחלקו חלקים מסוימים של א"י (לפני שכבשו וחלקו כל א"י) מתאים (בנוגע להחלקים שנתחלקו) הלשון ירושה וישיבה: מיד שכבשו חלק מסוים של א"י ונעשו הבעלים עליו, הרי ירשו חלק זה; ומיד שחלקו חלקים אלו ליחידים, היות והיחידים התיישבו (בחלקים אלו) בהתיישבות ובאופן קבוע, הרי ישנו אצלם גם ה"וישבת בה".

לפי"ז הי' מקום לומר שיחידים אלו יתחייבו בביכורים גם לפני שנכבשה כל א"י היות ומצות ביכורים אינה מצוה על הציבור (כמצות מינוי מלך), כ"א על היחיד, והרי ביחיד זה כבר נתקיים "וירשת וישבת בה".

לכן כתב רש"י שיתור הלשון "וירשת וישבת בה" (שהרי כבר כתב "והי' כי תבוא" ופרש"י (שלח טו, חי) שכ"מ שכתוב כי תבוא הכוונה לאחרי ירושה וישיבה) משמיענו "שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה", עד שכבשו את כל א"י.

ואח"כ ממשיך בלקו"ש שם, דעדיין אי"מ: הבאת ביכורים ענינה הודי' להקב"ה על שנתן לנו א"י וכו', א"כ אי"מ כלל טעם הדבר: היות שגם לפני כיבוש וחלוקת כל א"י, הי' אצל יחידים הירושה וישיבה, היו צריכים יחידים אלו להודות להקב"ה על הטוב שנתן להם.

ומבאר את זה ב"יינה של תורה" שבפרש"י: כל בנ"י קשורים זב"ז. וכל זמן שנשאר יהודי א' (יהי' מי שיהי') שעדיין אין לו חלק ברור בארץ, חסר בהטוב וההנאה של כל שאר בנ"י, ואא"פ להיות אצלם הנאה ושמחה שלימה. והיות והבאת ביכורים ענינה הודי' על שלימות הטוב, לכן אין להביא ביכורים עד שכבשו וחלקו את כל א"י. ע"כ תו"ד הק'.

אמנם לכאו' עדיין צ"ע איך לתרץ קושי' זו ע"ד הפשט וע"ד ההלכה. ואף שלא דרשינן טעמא דקרא, ובמילא אין להקשות למה אין פרט מסוים של איזה מצוה מובן ע"פ שכל, מ"מ היכא דאפשר לבאר שלא יהי' בבחי' גזירת הכתוב עושים כן. ובמילא גם בנדו"ד כדאי למצוא ביאור ע"ד הפשט ווהלכה למה אין חייבים בביכורים מיד לאחר שכבשו חלק מא"י ונתיישבו בה.

וי"ל שכוונת כ"ק אדמו"ר היא שקושיא זו מעיקרא היא רק ע"ד החסידות ("יינה של תורה" שבפרש"י), אבל ע"ד הפשט וההלכה ה"ז מובן מעיקרא, ובהקדים דיש לחקור בנוגע כיבוש א"י האם כיבוש כל א"י היא נקודה אחת או שהוה נקודות נקודות (בסגנון הרגוצבי). ז.א. האם כל שטח ושטח שכובשים הוא ענין של כיבוש בפ"ע, או שכיבוש שטח אחד אין בזה עדיין ענין של כיבוש כלל, ורק כאשר נכבשה כל א"י, אז נעשה ענין של כיבוש.

וזהו החילוק בין הקס"ד והמסקנא שבהשיחה [ז.א. הקס"ד והמסקנא שבפרש"י]: בהקס"ד נקטינן שכיבוש כל שטח ושטח ה"ז נקודה (-ענין גמור) בפ"ע של כיבוש, ולכן כשכבשו חלק א' ונתיישבו בו יתחייבו בביכורים. ע"ז קמ"ל יתור הכתוב שאינו כן, כ"א כיבוש כל א"י הוא נקודה אחת, ובמילא כ"ז שלא כבשו (וחלקו) כל א"י, עדיין אין כאן כיבוש כלל, לכן פשוט שאין להתחייב בביכורים אז, כי בביכורים חייבים רק אחר כיבוש.

והנה ע"ד הנ"ל [ולא ממש – כדלקמן] יש לבאר עוד ענין. דהנה ידועה מחלוקת הראשונים בנוגע סוריא שעליו אמרו שהוה "כיבוש יחיד", שנחלקו בגמ' אי הוה "שמיה כיבוש" או לא. (ראה ראשונים בגיטין ח, א ובע"ז כא, א, וברמב"ם הל' תרומות פ"א ה"ג ובכ"מ). ובאופן כללי – הנה לדעת רש"י הפי' שנכבשה כשלא היו כל ישראל ביחד ולא נכבשה לצורך כל ישראל וכו'. אבל שיטת התוס' היא שנכבשה לפני שנכבשה כל א"י, כדאי' בספרי שה' אמר לדוד "סמוך לפלטורא שלך לא הורשת – פירוש יבוסי שהי' סמוך לירשלים – ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובה וכו'".

וידועה קושיית האחרונים דלשיטת התוס' א"מ למה זה נקרא "כיבוש יחיד"? בשלמא לשיטת רש"י הרי זהו כל החסרון מה שנכבשה ע"י יחיד ולא ע"י ציבור, אבל לשיטת התוס' מה ענין "יחיד" לכאן, ולכאו' הול"ל "כיבוש קדום" וכיו"ב.

אמנם עפהנ"ל י"ל שהלשון "כיבוש יחיד" אינו תואר על המקום שאנו דנים אם הוה ארץ ישראל או לא (סוריא), כ"א על שאר א"י. ובזה הוא דנחלקו אי הוה "שמי' כיבוש", וכהסתעפות מזה יצא הדין בנוגע לסוריא.

הביאור בזה: כל זמן שלא נכבשה כל א"י הרי כל מה שנכבש, עדיין נק' כיבוש יחיד, כי עדיין אין כאן כל הציבור, והמחלוקת היא אם כיבוש יחיד זה נק' כיבוש: אם כיבוש כל שטח ושטח הוא נקודה בפ"ע, הרי שגם לפני שכבשו כל א"י כבר קיימו ענין כיבוש, וזהו הפי' "כיבוש יחיד שמי' כיבוש", משא"כ אם כיבוש כל א"י הוא נקודה א', א"כ לפני שכבשו כל א"י לא נתקיים גדר כיבוש כלל, וזהו פ"י "כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש", שכ"ז שלא כבשו כל א"י (השייך לכל הציבור), הוא עדיין בבחי' "כיבוש יחיד" אין כאן כיבוש כלל.

ומזה מסתעף הדין האם להמקום שכבש דוד (סוריא) לפני כיבוש כל א"י יש לו דין א"י או לא: כי זהו דבר ברור (לפי' התוס') שכדי שתחול על איזה שטח של חו"ל דין א"י, צריכים לכובשו רק לאחר שכבר קיימו גדר כיבוש בא"י עצמה, ולכן באם "כיבוש יחיד שמי' כיבוש" – שהכיבוש שכבשו איזה חלקים מא"י, נקרא כבר כיבוש, כי כל שטח ושטח ה"ה נקודה בפ"ע – אז כשכבש חלק מחו"ל לאחר שכבש חלק מא"י עצמה (אף שעדיין לא כבש כל א"י), הרי חל ע"ז דין א"י, כי כבשו מקום חו"ל זה לאחר שקיימו ענין הכיבוש בחלק מא"י. אבל באם "כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש" – שהכיבוש של חלקים מא"י אינו נקרא כיבוש, כי כיבוש כל א"י היא נקודה אחת – אז כשכבש חלק מחו"ל לפני שכיבש כל א"י, לא חל עליו דין א"י, לפי שכנ"ל צ"ל כיבוש מקום חו"ל זה רק לאחר שכבר קיימו ענין כיבוש בא"י, וזה לא עשו עדיין, כי עדיין לא כבשו כל א"י, ובמילא לא קיימו כיבוש כלל.

ואף שפשוט שאין החקירה הנ"ל שוה בדיני ביכורים וכו' לגבי דיני סוריא, שהרי: א) בנוגע ביכורים פשוט שנקטינן שכיבוש כל א"י היא נקודה א' שהרי לא נתחייבו בביכורים עד שכבשו כל הארץ וחלקוה, ובנוגע לסוריא נחלקו בגמ'. ב) בביכורים נתחייבו תיכף לאחר י"ד שנים שכבשו וחלקו, אף שעדיין לא כבשו את היבוסי שהי' סמוך לירושלים (שלזה נתכוין הקב"ה באמרו לדוד "סמוך לפלטורא שלך לא הורשת ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובה"), משא"כ בנוגע לסוריא אמרי' שעדיין נק' שלא נגמר כיבוש כל א"י – הרי שגדר "כיבוש כל א"י, שונה בדיני ביכורים וכו' לגבי דין הנ"ל של סוריא,

מ"מ באופן כללי ה"ה אותה החקירה: כל זמן שלא גמרו לכבוש כל א"י האם יש כאן כיבוש כלל; אלא שגדר מה נק' "כיבוש כל א"י, אינו שווה בכל הדינים. וכל מקום ומקום לפי ענינו.