בלקו"ש לפ' תצא תנש"א (שי"ל בקרוב בלקו"ש חל"ט) מביא כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע מ"ש הרמב"ם בריש הל' אישות וז"ל: קודם מ"ת הי' אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו, ותהי' לו לאשה. כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל, שאם ירצה האיש לישא אשה, יקנה אותה תחלה בפני עדים, ואח"כ תהי' לו לאשה, שנא' כי יקח איש אשה ובא אלי', עכ"ל.

ומקשה וז"ל: למה הקדים הרמב"ם כאן תיאור גדר האישות שקודם מ"ת, ולא התחיל בדין אישות שלאחר מ"ת: "אם ירצה האיש לישא אשה צריך לקנות אותה תחלה כו' ואח"כ תהי' לו לאשה כו'" ... וצ"ל שהקדמה זו בענין האישות דקודם מ"ת נוגע לדין אישות דישראל (שלאחר מ"ת)...

ונ"ל, שס"ל להרמב"ם, שעיקר חידוש התורה בענין אישות דישראל הוא רק בגדר קידושין... אבל בענין הנישואין, לא נשתנה מהות וגדר האישות מכפי שהי' קודם מ"ת, דענין הנישואין עצמם הוא המציאות דחיי אישות, דלשון הרמב"ם "מכניסה לתוך ביתו כו' ותהי' לו לאשה", ובזה אין שינוי (עיקרי) בין קודם מ"ת ללאחר מ"ת.

וזהו שדייק הרמב"ם בלשונו "כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה יקנה אותה תחלה כו' ואח"כ תהי' לו לאשה והולך ומפרט ענין "ליקוחין" אלו, ולא הענין ד"לישא אותה" (נישואין) כי חידוש התורה אינו בענין "לישא אישה" ("ונהי' לו לאשה") גופא שענין זה נשאר כמו שהי' קודם מ"ת, אלא רק בליקוחין הקודמין לנישואין, "יקנה אותה תחלה (ואח"כ תהי' לו לאשה)".

וזה גופא הטעם שהקדים הרמב"ם ע"ז סדר ענין האישות "קודם מ"ת", שאין זו (רק) הקדמה להבין החידוש בקידושין של ישראל, אלא כדי לבאר שגם נישואין (גם עתה לאחר מ"ת), שזהו עיקר ענין האישות. עכ"ל בלקו"ש.

ואח"כ מוסיף בלקו"ש שם, שיש לומר שדבר זה (שגדר הבנישואין לא נשתנה אחר מ"ת) נוגע להלכה - כי זהו יסוד שיטת הרמב"ם בגדר חופה (שהיא העושה נישואין), עיי"ש בארוכה, ומסגנון הלשון משמע שגם אם לה הי' נוגע להלכה, מ"מ הי' אפ"ל ביאור הנ"ל, שכוונת הרמב"ם להגדיר גדר נישואין לאחר מ"ת, שלא נשתנה במהותו מכפי שהי' לפני מ"ת שהו"ע של מציאות דחיי אישות. ואף שפשוט שלאחר מ"ת חל ע"ז גדר הלכתי, הפירוש הוא שלא נתוסף ע"י מ"ת במהות הנשואין, כ"א רק זה שעכשיו חל על אותה המציאות עצמה גדר חיוב ומצוה וכו'.

הנה על יסוד דרך ביאור הנ"ל של הרבי בריש הל' אשות י"ל ביאור עד"ז בהרמב"ם ריש הל' אבל.

דהנה ז"ל הרמב"ם שם: מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנא' ואכלתי חטאת היום היטב בעיני ה', ואין אבילות מהתורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, ואע"פ שנאמר בתורה (ויחי נ,י) "ויעש לאביו אבל שבעת ימים", ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומשה רבינו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבילות ושבעת ימי המשתה. עכ"ל.

ולכאורה צלה"ב למה הוסיף הרמב"ם "אע"פ שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה" והרי ספר היד הוא ספר הלכות, ולא ספר של שקו"ט.

גם: למה כתב הרמב"ם "אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה" לכאו' הו"ל לכתוב "שאר הששה ימים" ואף שמובן שכוונתו היא "שאר (הימים) מהשבעה ימים", מ"מ למה לא כתב באופן פשוט "שאר הששה ימים"?

ועוד דיוק (אף שקושיא אינה): למה כתב "ואין אבילות מהתורה אלא ביום ראשון בלבד וכו'", לכאו' הול"ל "אלא יום אחד בלבד וכו'" שהרי מהתורה ישנו רק יום אחד ואי"ז יום ראשון, כי מהתורה אין לזה שני וכו', ואף שאי"ז קושיא, כי לפועל (מדרבנן) ישנם שבעת ימים, ולכן כותב הרמב"ם שרק ביום הראשון מהשבעה ימים האלו הוא מהתורה - מ"מ לכאו' הי' פשוט יותר אם הי' כותב "ואין אבילות מהתורה אלא יום אחד בלבד וכו'".

ולכן נ"ל שע"ד ביאור הרבי בריש הל' אישות, שהרמב"ם משמיענו שגדר נישואין ה"ה המציאות דחיי אישות כפי שהי' גם לפני מ"ת, כ"ה בנדו"ד, שהרמב"ם משמיענו שישנה למציאות של אבילות, שהוא דבר הנהוג אצל בנ"א מצד טבע העולם, וכפי שהי' גם קודם מ"ת, וזהו - אבל שבעת ימים. אלא שמתוך שבעת ימים אלו לא חייבה התורה להתאבל אלא ביום ראשון בלבד, ז.א. שגם מצד התורה ישנה מציאות של "אבילות ז' ימים", כתקופת אבילות, אלא שלא חייבה התורה להתאבל אלא ביום ראשון בלבד מז' ימים אלו (שישנם במציאות בלא"ה).

בסגנון פשוט: אף שישנו למציאות ז' ימי אבילות אין להכריח את האדם להתנהג כן, ומי שרוצה שלא להתנהג כן הרשות בידו, ע"ז בא חיוב התורה, שביום ראשון מהז' אין להפטר, ומחויב להתאבל.

מטעם זה הביא הרמב"ם מ"ש "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" לבאר שישנה גדר של "אבל שבעת ימים", אלא שאעפ"כ אי"ז מחייב בפועל ז' ימים מה"ת, כי ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, והתורה חייבה רק יום ראשון בלבד.

ועפ"ז כשתיקן משה רבינו שבעת ימי אבילות, לא תיקן דבר חדש של ז' ימי אבילות [ז.א. לא הוסיף מושג חדש של עוד ששה ימי אבילות], כ"א שהוסיף חיוב להתאבל בששה ימים אלו (שישנם כמציאות בלא"ה). היינו שהוסיף שאין להפטר מלהתאבל בכל השבעה ימים.

ולפי"ז מובן למה לא כתב הרמב"ם "ואין אבילות מהתורה אלא יום אחד בלבד", כי אז הי' נראה שאין גדר אבילות (מהתורה) יותר מיום אחד, לכן כתב הרמב"ם "אלא יום הראשון בלבד", להורות שגם מהתורה הז' יום ראשון של השבעה שישנם במציאות טבע העולם (ולכן כותב ג"כ "יום הראשון" בה"א הידיעה, ולא "יום ראשון", כי יום זה הוא הראשון מהשבעה הידועים אף לפני מ"ת).

ומטעם זה כותב "אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה" ולא כתב "אבל שאר הששה ימים", להורות שגם מהתורה ישנה תקופה אחת של שבעה ימים אלא שחייבים מהתורה רק ביום הראשון, ומשא"כ אם הי' כותב "שאר הששה ימים" הי' נמצא שישנם ב' ענינים נפרדים, יום א' מהתורה, ועוד ששה ימים, שהם ימים נוספים, כענין בפ"ע מחודש מדרבנן.

וע"ד - ולא ממש - מ"ש בלקו"ש (חכ"ח ע' 77 ואילך) בביאור הלשון (חגיגה יז, א) "תשלומין כל שבעה" בנוגע לקרבנות החג, דלכאו' רק ששה ימים הם תשלומין, כי יום הראשון הוא עיקר החיוב, ולא תשלומין והול"ל "תשלומין כל ששה"? ומסביר הרבי שהתורה נתנה מלכתחלה שבעת ימים להביא הקרבן, ולא שעיקר החיוב הוא ביום ראשון, עיי"ש בארוכה, ולכן כל שבעת הימים חיוב שוה הוא [ומה שנקרא "תשלומין" - כי מצד הגברא יש להזדרז ולהביא תיכף בתחלת יום ראשון], עד"ז בנדו"ד, שישנה מציאות א' של שבעת ימי אבילות, אלא שהחיוב מהתורה הוא רק ביום הראשון, ולא כתב "אבל שאר השבעה ימים".

ואף שלכאו' כל זה אינו נוגע להלכה, מ"מ הרי חזינן מסגנון הלשון בלקו"ש לפ' תצא הנ"ל, שגם אם אי"ז נוגע להלכה, מ"מ יש לבאר שהרמב"ם רוצה (בתחלת ההלכה) להבהיר שגדר נישואין לאחר מ"ת אינו שונה מכפי שהיתה לפני מ"ת כי כן הוא המציאות, עד"ז בנדו"ד, שהרמב"ם רוצה להבהיר הגדר דז' ימי אבילות, שאי"ז שמה"ת ישנו ליום אחד, ורבנן הוסיפו משלהם ששה ימים חדשים נוספים, כ"א שבעצם ישנם ז' ימים. והתורה חייבה ביום הראשון של הז', והרבנן הוסיפו לחייב הששה ימים האחרים (אבל לא הוסיפו מציאות חדשה לגמרי).

והנה יש להוסיף, שמזה שכותב הרמב"ם "משה רבינו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבילות ושבעת ימי המשתה" שמשווה ז' ימי המשתה לז' ימי אבלות, משמע שכ"ה גם בנוגע לשבעת ימי המשתה, שמצד טבע העולם ישנו למציאות של שבעת ימי המשתה, והחכמים (משה רבינו) רק אמרו שחייבים לשמוח בהם [ז.א. שאא"פ ליפטר מלשמוח בהם] אבל גם לפני תקנה זו, היתה מציאות זו ממש.

וכמו שמציאות ז' ימי אבילות נלמד מהפסוק "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" כנ"ל (ואי"ז חיוב כי "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה") גם ז' ימי המשתה נלמד מפסוק (ויצא כט, כז) "מלא שבוע זאת וגו'" שנאמר בקשר לנישואי יעקב ולאה (ואי"ז חיוב כי "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה").

והנה לא מיבעי אם נאמר שהרמב"ם ס"ל כהרמ"ה (הובא ברא"ש כתובות ה, א סי' ה) שגם יום הראשון מהשבעת ימי המשתה הוא מהתורה, הרי זה ממש בשווה לז' ימי אבילות, שבשניהם ישנו מציאות של ז' ימים, ובשניהם חייבה התורה רק ביום הראשון, והחכמים (משה רבינו) הוסיפו לחייב שאר הימים מהשבעה.

אלא אפי' אם הרמב"ם ס"ל כרוב הראשונים שגם שמחת יום ראשון הוא מדרבנן (שכן משמע מזה שהרמב"ם אינו כותב ששמחת יום ראשון דאורייתא), מ"מ שווה ז' ימי המשתה לז' ימי אבילות, בכללות גדרם, שבשניהם ישנו להמציאות בלי החיוב, והחכמים הטילו חיוב על מציאות זו (ובאבילות גם התורה הטילה חיוב עכ"פ על יום הראשון)

והנה עפ"ז יש לתרץ קושיית הפנ"י בכתובות שם (בקו"א או' ח) וז"ל: ולכאורה קשה, הא משמע דכולהו ז' ימי המשתה דאורייתא, דכתיב מלא שבוע זאת, ודרשינן מיני' דאין מערבין שמחה בשמחה, ודרשינן נמי בפ"ק דחגיגה ושמחת בחגיך, ולא באשתך, דאין מערבין שמחה בשמחה ומשמע דדרשא גמורה היא, אלא דאיכא למימר דודאי אורחא דמילתא לשמוח, אבל חיובא ומצוה ליכא, ואפ"ה שייך שפיר הך ילפותא דאין מערבין שמחה בשמחה וכו'.

מיהו אי קשיא לי הא ק"ל דבפ"ק דמ"ק דף ז' ע"ב מייתי הש"ס ברייתא וביום הראות בו כו' יש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה כו', וכן ברגל, דברי ר' יהודא, רבי אומר אינו צריך, ה"ה אומר פינו את הבית וכו', ומסיק שם רבא דבר הרשות איכא בינייהו, משמע להדיא דר' יהודא סובר דלדבר הרשות אין ממתינין, אלא לדבר מצוה, וקחשיב חתן דנותן לו ז' ימים לדחות את הנגע, א"כ משמע להדיא דכל ז' ימי המשתה דאורייתא נינהו, ומצוה נמי איכא, ורבי לא פליג אדר"י בהא ועוד דאקדמי' לחתן מקמי רגל מילפותא דקרא דביום, אלמא מיהת דשקולין נינהו חתן ורגל, וכמ"ש בתוס' בשמעתין ד"ה מסייע לר' יוחנן ע"ש, אלא דמלשון כל הפוסקים משמע דמדרבנן נינהו, ותיקשי להו הך דאין רואין נגע ולדעתי צ"ע ליישב. עכ"ל הפנ"י.

והנה בנוגע לקושייתו הראשונה מהא דילפינן אין מערבין שמחה בשמחה מהפסוק "מא שבוע זאת וגו'" הרי תירץ הוא בעצמו שהוה רק אורחא דמילתא ומ"מ שייך שפיר ליליף מיני' שאין מערבין שמחה בשמחה, אבל לא הסביר דבריו; אמנם מוסבר הוא בלקו"ש ח"א (ע' 15) - אלא שלא ציין שם להפנ"י - ותוכן דבריו הוא, דאין למדין מלפני מ"ת כי ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ולכן אין ללמוד כן שבעת ימי המשתה מפסוק זה. אבל בעניני של גילוי תכונת נפש האדם, אפשר ללמוד גם מלפני מ"ת, כי מזה אין חילוק בין לפני מ"ת ולאחר מ"ת, והיות ודין זה שאין מערבין שמחה בשמחה מיוחס ע"ז שמצד תכונת נפש האדם שמחה אחת מחלשת השמחה בענין הב', הנה זה אפשר ללמוד מלפני מ"ת. ובפשטות זוהי כוונת הפנ"י דהוה רק אורחא דמילתא ומ"מ שייך שפיר ליליף מיני' הא דאין מערבין שמחה בשמחה.

אמנם עדיין צע"ק, כי אולי שמחה סתם שמצד בנ"א מחליש א' את הב' אבל שמחה שנצטווה עלי' (ע"י החכמים וכיו"ב) אא"פ להחליש, כי מהות אחרת היא משמחה הבאה מענינים גשמיים ואיך אפשר ללמוד דין זה בנוגע מצות ז' ימי המשתה, מהשמחה שהיתה רק אורחא דמילתא.

אמנם עפהנ"ל ה"ז מובן: החיוב שמחה שהטילו חכמים לא שינה כלל מהות השמחה, כ"א שהחכמים רק אמרו ששמחה זו עצמו שנוהגים בעולם מצד הטבע, אא"פ לך להיפטר ממנה ומחויב אתה בזה (משא"כ לפני התקנה, אם מישהו לא רצה לקיים טבע זה, אין להכריחו בזה), וא"כ פשוט שאפשר ליליף משם תכונת נפש האדם בזה. [ובד"מ כבר למדים משם לשאר שמחות שנצטוו עליהם שאין א' מחליש הב'].

וכן יש לתרץ קושייתו השני' ובהקדים שלכאו' תוכן קושייתו הוא דאיך אפ"ל שז' ימי המשתה, שהם רק מדרבנן, יהיו נקראים דבר מצוה, חל עליהם הדין תורה שאין רואין אז נגעיו? ואף שאין למדין מן המקרא במיוחד בנוגע ז' ימי המשתה, נ"מ בכללות, שלדבר מצוה אין רואין, אפ"ה קשה, כי בפשטות ממבט התורה אין זה דבר מצוה. כי אינו מחויב בזה מהתורה (כ"א מדרבנן), וזהו קושייתו.

אבל באמת יש לציין בזה הרבה, כי י"ל שגם מצד התורה נק' חיוב מדרבנן דבר מצוה, וכפי שמצינו בתוס' (ע"ז כב, א) שאם מכשילין אדם לעבור על איסור מדרבנן ה"ה עובר אלפני עור דאורייתא. וכן ראה פרמ"ג (או"ח סוף סי' עב) דדייק מדברי המג"א דעוסק במצוה דרבנן נמי פטור ממצוה דאורייתא - מטעם עסק במצוה פטור מן המצוה (והפמ"ג לא ברירא לי'). וראה לקו"ש ח"א (ע' 272) ובכ"מ סברא שגם ספה"ע שסופר קטן מפני החיוב דרבנן נחשבת למצוה ואפשר להמשיך לספור מה"ת. ויתירה מזו מצינו שם שלא רק שנקרא "מצוה" סתם, כ"א שגם מצד התורה ה"ה המצוה הפרטית, כמבואר בלקו"ש ח"ז (ע' 355 הערה 4) דאם נמנע א' מלהלוות לפני שמיטה דרבנן עובר על מ"ש בתורה "השמר לך פן גו' קרבה שנת השבע שנת השמיטה גו' נתון תתן לו".

וא"כ י"ל שכ"ה בנדו"ד, שלאחר שתיקנו חכמים ז' ימי משתה, כבר הוה מצוה, עד שגם מה"ת אין רואין נגעיו אז מטעם שהוה דבר מצוה.

אבל אי"ז פשוט כ"כ, כי בכ"מ מסתפקים אם אומרים סברא זו (וכנראה בכמה מהמקומות של הדוגמאות הנ"ל).

לכן י"ל, שאף לפי הצד שבכלל אין אומרים כן, מ"מ אולי שאני בנדו"ד: כי בנדו"ד גם בלי התק"ח ה"ה מציאות מה"ת. והחכמים רק תיקנו שאין להיפטר ממציאות זו, א"כ בזה בודאי שגם ממבט התורה ה"ז נק' מצוה. ועדיין צ"ע בזה.