א. בלקו"ש חי"א (שיחה א לפ' וארא, נדפס אח"כ בהגש"פ עם לקוטי טעמים מנהגים וביאורים - ע' תה בההוצאה החדשה) שקו"ט כ"ק אדמו"ר זי"ע - בגדר דין הסיבה וז"ל:

די"ל בב' אופנים: א) הסיבה אינו חיוב בפ"ע, אלא הוא פרט ותנאי בהמצוה דאכילת מצה ושתיית ד' כוסות וכו', והיינו כשם שישנם פרטים ותנאים בנוגע לכמותה ואיכותה של אכילת המצה ושתיית הד' כוסות, כך יש תנאי באופן האכילה והשתי' - דצ"ל דרך הסיבה.

ב) הסיבה היא מצוה כללית בפ"ע - האדם צריך להראות בליל פסח הנהגה דרך חירות, ומראה זה ע"י ההסיבה, דבאכילה ע"י הסיבה ובשתי' ע"י הסיבה - אינו יוצא ידי חובתה של הסיבה, כ"א באכילת כזית מצה ושתיית ד' כוסות וכו'; ז.א. שאכילה ושתי' זו ה"ה פרטים במצות הסיבה.

והנפקותא ביניהם וכו' ועי"ל דנפק"מ למעשה: אם אכל את הכזית מצה בלא הסיבה, ואח"כ נשתנה המצב באופן שכבר אינו מחוייב בהסיבה - כגון שעכשיו יושב הוא לפני רבו - אם צריך לחזור ולאכול שלא בהסיבה: אם לא קיים מצות אכילת מצה כשאכל בלא הסיבה (שדנו כאילו לא אכל מצה), הרי מחוייב הוא עכשיו במצות אכילת מצה (אף שתהי' שלא בהסיבה מאחר שאינו מחוייב בהסיבה עתה), שלא יצא ידי חובתה עדיין; אבל אם בפעם הראשונה כבר קיים מצות אכילת מצה, אלא שלא יצא ידי חובת הסיבה - וממצוה זו הלא הוא פטור בשעה זו שהוא יושב לפני רבו, אין מקום שיחזור ויאכל כזית מצה וכו'. עכ"ל בלקו"ש.

ועל אופן הא', שגם אם עכשיו פטור הוא מהסיבה, מ"מ יצטרך לחזור ולאכול מצה כי לא יצא ידי חובת מצה וכו' עדיין, כותב בהערה וז"ל "אפ"ל דכיון שלא יצא י"ח מצה מדרבנן מפני שאכלה שלא בהסיבה, לא חייבוהו חכמים לחזור ולאכול כיון שגם עתה יאכל שלא בהסיבה "ולא ירויח כלום", ולהעיר מהדעות בנוגע ליעלה ויבוא במנחה של ר"ח, ובלילה אינו ר"ח, האם צריך לחזור ולהתפלל ערבית שתים, אף שלא יאמר בה יעו"י, דכיון שלא יצא במנחה ה"ז כאילו לא התפלל כלל (ראה שו"ע אדה"ז סק"ח סי"ז, וש"נ). עכ"ל בהערה.

והנה מסגנון ההערה (וממקום שציין לההערה) מוכח שכוונתו היא שגם להצד שלא יצא ידי חובת מצה וד"כ בלי הסיבה, אפ"ל דלא יצטרך לחזור ולאכול המצה וכו', באם הוא עכשיו במצב הפטור מהסיבה, כי "לא ירויח כלום" וע"ד הדעה שס"ל כן בנוגע יעו"י.

אמנם לכאו' צ"ע, כי ע"י העיון במקור ב' הדעות בענין יעו"י (תוד"ה טעה ברכות כו, ב. רא"ש שם בשם חכמי פרובינציא צא. ובכ"מ), נראה שסברת ב' הדעות שם ה"ה ממש כהחקירה דילן בנוגע להסיבה; דמי שס"ל שבנדון הנ"ל אי"צ להתפלל שתים ס"ל שאם חסר יעו"י בר"ח בשמו"ע, אכן יצא י"ח תפלה, ומה שצריך לחזור ולהתפלל עוה"פ ה"ז כי לא יצא י"ח יעו"י (וזה אפ"ל רק בתוך שמו"ע), ולכן באם התפלה השני' ג"כ לא יאמר יעו"י, לא הרויח כלום. משא"כ מי שס"ל שבנדון הנ"ל צריך להתפלל שתים, ס"ל שע"י שחיסר יעו"י בשמו"ע לא יצא י"ח שמו"ע (ולא רק שלא יצא י"ח יעו"י). ולכן אף אם אח"כ לא יאמר יעו"י, כי כבר עבר ר"ח, מ"מ מוכרח להתפלל עוה"פ, כי עדיין לא יצא י"ח שמו"ע של מנחה, וצריך להשלים חיוב זה.

ולכאו' זהו ממש כהחקירה הנ"ל בהסיבה - האם אמירת יעו"י בשמו"ע בר"ח היא פרט ותנאי בשמו"ע, ואם לא אמר יעו"י לא יצא י"ח שמו"ע - ע"ד הצד בהסיבה, שזהו פרט ותנאי באכילת מצה ושתיית ד' כוסות, ובאם לא הי' בהסיבה לא יצא י"ח מצה וד"כ; והמ"ד דס"ל דיעו"י הו"ע בפ"ע, אלא שמקום אמירתו הוא בשמו"ע ואם לא אמר יעו"י, לא החסיר כלום בשמו"ע, כ"א שחסר לו אמירת יעו"י - זהו ע"ד הצד בהסיבה, שזהו חיוב בפ"ע, אלא שמקום חיובו הוא מידת אכילת המצה ושתיית הד"כ, ובאם לא הי' בהסיבה, אין חסר כלום במצות מצה ד"כ כ"א שהחסר הסיבה.

ולפי"ז תמוה מ"ש שם שגם באם נאמר כהצד שלא יצא י"ח מצה וד"כ בלי הסיבה, אפ"ל דלא יצטרך לחזור ולאכול המצה שתית הד"כ, כי "לא ירויח כלום" ע"ד השיטה ביעו"י שלא יצטרך להתפלל שתים - והרי שיטה זו ס"ל שאין יעו"י פרט בשמו"ע, ויצא י"ח שמו"ע בלי יעו"י, וגם לשיטה זו אם יעו"י אכן הי' פרט בשמו"ע הי' מודה שיצטרך להתפלל עוה"פ, ואיך הוה זה דוגמא שגם להצד שהסיבה הוא פרט במצה וד"כ, לא יצטרך לחזר ולאכול כי "לא ירויח כלום"?

ואולי י"ל שלכן הלשון הוא "ולהעיר מהדעות בנוגע יעו"י במנחה של ר"ח ובלילה אינו ר"ח וכו', האם צריך להתפלל ערבית שתים וכו'". ולא כתב "וע"ד הדעה וכו' שאי"צ להתפלל ערבית שתים וכו" כי באמת אין להביא דוגמא אמיתית משם, כי שם ס"ל דעה זו שאין יעו"י פרט שמו"ע, וכאן הרי קאי להצד שאכן הוה בסיבה פרט בהמצה וד"כ, מ"מ יש להעיר משם, לכללות סברא כזו שבאם אח"כ לא ישלים הסבר בלא"ה אי"צ לעשותו עוה"פ.

[וגם: סו"ס גם ביעו"י יש לדחוק ולומר שב' הדעות ס"ל שיעו"י הוה פרט בשמו"ע, אלא דס"ל לדעה א' שאי"צ להתפלל שתים כי לא ירויח כלום - אף שאין משמע כן מלשונות הראשונים - ובמילא יש להעיר עכ"פ משם לנדו"ד].

והטעם שבנדו"ד מתאים יותר לומר שאפי' להדעה שלא יצא י"ח מצה וד"כ בלי הסיבה אפ"ל שלא יצטרך לחזור ולאכול המצה ולשתות הד"כ, כי "לא ירויח כלום" (אף שבנוגע יעו"י דוחק לומר כן) י"ל: בנוגע להסיבה, ה"ז ענין של הרגש שהרי כוונת תקנת הסיבה הוא שירגיש החירות ע"י שיסב, שלצד זה תקנו שהרגש חירות זה הוא חלק ופרט במצות מצה וד"כ), ולכן אף שבפועל לא יצא י"ח מצה וד"כ ע"י שלא היסב, מ"מ הטעם שלא יצא הוא כי לא הרגיש החירות שצ"ל ע"י הסיבה, ולכן באם לאחמ"כ שוב לא יצטרך להסב, סו"ס לא ירגיש חירות זה, ובמילא יש מקום לומר שלא יצטרך לחזור ולאכול המצה ולשתות היין;

משא"כ ביעו"י שאי"ז שייך להרגש, כ"א לפשטות הענין, האם יצא י"ח שמו"ע, או לא יצא, ולכן שם מסתבר יותר בפשטות שאם לא יצא י"ח שמו"ע צריך לחזור ולהתפלל (ורק להשיטה שיצא י"ח שמו"ע, ורק לא יצא י"ח יעו"י אי"צ להתפלל עוה"פ).

ומהאי טעמא לא התחיל ההערה בסגנון שע"פ מ"ש אודות יעו"י י"ל גם בנדו"ד וכו', כ"א התחיל בהסברא עצמה בנדו"ד, ש"אפ"ל דכיון שלא יצא י"ח מצה מדרבנן מפני שאכלה שלא בהסיבה, לא חייבוהו חכמים לחזור ולאכול, כיון שגם עתה יאכל שלא בהסיבה "ולא ירויח כלום"".

כי זוהי סברא המתקבלת בעצם גם להצד שלא יצא י"ח מצה, וכנ"ל שסו"ס לא ירגיש מה שהחכמים רצו שירגיש, ואח"כ מוסיף "ולהעיר מהדעות בנוגע יעו"י במנחה של ר"ח ובלילה אינו ר"ח באם צריך לחזור ולהתפלל ערבית שתים וכו'", כי שם רואים סברא כזו, אף שאין הנדון דומה לראי', וכנ"ל [והגם שאולי יש לדחוק גם שם באופן כזה, וכנ"ל], ולכן יש עכ"פ להעיר משם.