ב'הערות וביאורים' גליון תתכ עמ' 21 העיר הרב י"ל אלטיין על המבואר בלקוטי שיחות חכ"א עמ' 253 סוף הערה 29 "מעין דוגמא לדבר כהן שנתחלל אביו לא נתחלל הבן" - למרות שקדושתו היא תולדת אביו, אעפ"כ כשנתחלל האב נשאר הבן בקדושתו, כי לאחרי שנוצרה הקדושה שוב אינה בטילה בהתבטל מקורו. ושאל שם שהרי "הכהן עצמו שעבר העבירה לא נתחלל" (רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ט ה"א) וא"כ איך יתכן שאביו של כהן יתחלל לאחרי לידת בנו?

והביא סברא שאולי "טעות הדפוס יש כאן", וצ"ל כהן שנתחללה אמו לא נתחלל הבן.

והנה נוסף על הדוחק לומר שיש טה"ד, אין זה מתאים לכללות המשך הענינים שם, שמבאר שאם דבר נעשה קדוש ע"י קדושה כללית אחרת הנה גם אחרי שנתבטלה הקדושה מהקדושה הכללית עדיין נשאר הוא בדבר השני, וזה לא מתאים לומר בנוגע להאם, כי לא בה תלויה הקדושה [דהרי הדין הוא (רמב"ם פי"ט י"ד שו"ע אהע"ז ס"ח) "חלל שנשא כשרה זרעו ממנה חללים... אבל ישראל שנשא חללה הולד כשר..." הרי דאין כהונת הבן תלויה באם ואדרבה תלויה יותר באב]. ובגליון תתכא הקשו כמה עד"ז.

והנה בגליון הנ"ל ביאר הרב ברוך אבערלאנדער ע"פ פירש"י והרמב"ם בתו"כ שכהן שנשא פסולי כהונה "מחולל בה בעודה עמו" (רש"י), ו"אינו עובד עד שידירהו בבי"ד". וזוהי כוונת הרבי שיש אפשרות שאביו של כהן אחרי לידת הבן יהפוך "לחולין ולמחולל" באופן זמני ואעפ"כ לא יפגע בקדושת הבן שנולד מכבר (אפילו לא באופן זמני) למרות שקדושתו מאביו.

ובמה מתבטא בכהן זה ש"הוא חולין... שהוא מחולל..."? ביאר בב' אופנים א) בזה שבנו חלל. ב) בזה שאינו עובד עד שידירוהו בי"ד[1].

והנה קשה לומר שרבינו מתכוין לאופן הא' שהרי זה שבנו נעשה חלל הוא דוקא מביאה עם אשה פסולה (כפשטות דברי רש"י "מחולל בה[2]") ובמילא אין חידוש שחילול זה אינו פוגע בבנו שנולד קודם לכן כיון דגם לגביו אין החילול אלא לגבי הביאה עם הפסולה.

וכן באופן הב' בדוגמא שהביא מבת כהן שזינתה בעדים והתראה והעידו בפני בי"ד שאין מחויבין לקדש (האב) לקרוא בתורה ראשון ושאר מעלות הכהונה כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' קכח סנ"ד, ג"כ קשה לומר שלזה נתכוין רבינו משום דלא שייך כ"כ לומר בזה "חילול" בתור "פארלירט די כהונה" כיון דגם אח"כ יכול לישא כפיו ולעבוד כמבואר במג"א ואדה"ז (אלא שאין מחויבין לקדשו לקרוא בתורה ראשון ושאר "מעלות" הכהונה - ל' אדה"ז שם) והיינו ד"את אביה היא מחללת" הוא ענין דבזיון לאב (ע"ד מה שפרש"י עה"ת) ובמילא לכאורה ענין זה לא שייך כלל לכהונת בנו וממילא אינו דוגמא להמבואר בשיחה[3].

אבל נראה לומר כמ"ש הרב אבערלאנדער דכוונת הרבי לדוגמא דנושא פסולות דהאב נתחלל מ"'קדושת כהונה" וכן בטמאו למתים (ע"ד שציינו המערכת מלקו"ש ח"ד ע' 1208 "ווען א כהן איז מחלל זיין כהונה, פארלירט ער די קדושת כהונה"[4] [5]) ואעפ"כ לא נתחלל בנו הנולד לו מקודם על ידי זה.

והגם דלאדה"ז אי"ז חלל מדאורייתא[6] מ"מ מביא הרבי דוגמא מזה מכיון שיש שיטה[7] דבזה נתחלל האב ומ"מ לא נתחלל הבן, במילא זה "מעין דוגמא" לאפשרות לומר דהגם דקדושת המקדש בטלה, עדיין נוכל לומר שלא תפקע קדושת ירושלים כיון שנעשתה קדושה בפ"ע.

ויש לעיין לפי"ז אם היו לו בנים בזמן שהיה "מחולל" מן הכהונה האם גם לבניו תחסר מקדושת הכהונה כמו שהוא איבד עד שנעשה "חולין" לאיזה ענין מקדושת כהונתו (עבודה וקדושה או א' משניהם) ולפי השיחה שם דקדושת הפרט נעשית על ידי הכלל, מקדש ואח"כ ירושלים מסתבר לומר דעד"ז יהיה בכהן ובנו, ואם כן אם נתחלל כבר האב (עד שיחזור כו') עד שנעשה חולין א"כ אין ביכולתו להחיל קדושה על בנו[8] ורק על בנו שכבר חלה הקדושה לפנ"ז לא תפקע לאחר שנפקעה ונתבטלה קדושתו. [9] [10] [11].

והנה לכאו' יש לחקור מהו מקור דין זה (דכשנתחלל האב הכהן לא נתחלל הבן). דבאם היא סברא פשוטה מאי אולמי הא מענין מקדש וירושלים דע"ז אמרו התוס' שכיון שכל קדושת ירושלים היתה בגלל המקדש אז במילא כשתתבטל קדושת המקדש במילא תבטל קדושת ירושלים והרבי אומר שאולי יש דיעות שיחלקו ומביא דוגמא זו משמע דדוגמא זו פשוטה יותר. ואולי ההכרח לדין הוא דאל"כ ימצא חידוש לומר שבנו של הכהן מחולל איתו וכיון דלא אישתמיט דליתני חידוש זה ממילא פשוט שאין הבן מתחלל[12].

והנה בתחילה היה ברצוני להוסיף דוגמא (על דוגמאות הרב הנ"ל[13]), ובפרט להביא ראיה שבנו לא מתחלל ע"ד המבואר בגמ' יבמות מז בנוגע להעיד על גרותו שאינה כהלכה ש"נאמן לפסול עצמו אבל אינו נאמן לפסול בניו" (כללות הדבר מובא ברמב"ם איסו"ב פט"ו הט"ז, שו"ע אבהע"ז סי' ד' סכ"ט) ועד"ז אם יעיד כהן על בן בנו לפוסלו ע"י שהוא עצמו פסול שהוא בן גרושה, שיהיה נאמן ע"ע ולא יהיה נאמן לפסול בניו, דהגם דקדושת בן בנו תלויה בקדושתו (והרי אביו נפסל ע"י אבי אביו משום "יכיר" מ"מ אינו נאמן לגבי בן בנו) נמצא דאע"פ שהאב פסול מ"מ אין בן בנו נפסל בזה משום שיש לו קדושה בפ"ע. (לשיטת השאילתות הסובר דגם כשיש לו בני בנים נאמן אדם לומר על בנו שהוא חלל ולא בן בנו) ולכאורה נראה שזה דוגמא להמבואר בלקו"ש דהבן (אב בן הבן) נעשה חלל, מתורת יכיר אבל אין זה פוסל הבן (בן הבן של הסבא המעיד).

אבל לכשתדקדק לא רק שזה אינו ראיה אלא מזה יוקשה לענינינו דהרי פוסקים כשיטות הראשונים שם שחולקים על השאילתות וסוברים דכיון דאינו נאמן לגבי בן בנו אינו נאמן גם לגבי בנו (דאין לומר שהבן יהיה פסול ובנו יהיה כשר). ואין להוכיח לפי שיטתם מזה דהמעיד עצמו חלל[14] אבל בניו אינם חללים אע"פ דקדושתם באה מהאב דלפי שיטתם טעם הדין הוא משום דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא דלענין זה נאמן לפסול עצמו (לחומרא) אבל אין נאמנות על אחרים. ובצ"צ אהע"ז סי' י"ד ס"ו כותב דשיטת התוס' בזה דנאמן רק משום "שוויה אנפשיה" דאין הפסול נמשך ממילא על בניו ומסביר הטעם "משום דאיסור של חד"א אינו כולל שום נאמנות גם על עצמו בדבר השייך זולתו אף שנמשך ממנו כ"א זהו איסור לו לבד".

ובמילא אין משם ראיה, ויתירה מזו משם יוקשה, דהרי הרא"ש כתב שם (כפי שהביא שם הצ"צ) "... דמילתא דתמיה הוא דהוא פסול ובניו כשרין...", וזה בסתירה להמבואר בההערה דאף דנתחלל האב לא נתחלל הבן.

אבל לאחרי עיון קצת נראה שאין ענין הנ"ל שייך כלל לענינינו משום דשם מדובר בנאמנות (והשאלה היא האם אומרים פלגינן נאמנות בענין המסתעף ממנו) ולכן סובר הרא"ש והתוס' דאם היה "נאמן" על עצמו בתור נאמנות לפסול עצמו לא היה אפשר להכשיר הבן דכיון דהיה נאמן שנולד פסול (גוי, ממזר או חלל) לא היה לבן קדושה כלל ולכן מוכרחים לבאר (כפי שהסביר הצ"צ שלא כהמהרש"ל והבית מאיר) דהא דפוסל עצמו הוא משום דשוייה אנפשיה (ולא בתור נאמנות), והצ"צ מוסיף שם דגם על הבנים שיולדו לו לאחר שפסל עצמו, גם הם אינם נפסלים מצד שוייה אנפחד"א[15].

אבל המדובר בשיחה הוא מה שהיה בעבר קדושה להאב ועי"ז באה הקדושה לבן אלא שלאחרי זה נפקעה הקדושה מהאב מכאן ולהבא וע"ז כותב רבינו דלא נפקעה הקדושה מהבן ולא נתחלל.

ובמילא אחרי כ"ז פשטות לשון אדמו"ר "כהן שנתחלל אביו לא נתחלל הבן" נראה כמו שביאר הרב ברוך שי' אובערלאנדער "דנתחלל" ע"י דברים המחללים אותו [נושא נשים בעבירה (ומטמא למתים)] והיה כהן בעבר וע"י נתקדש הבן אלא שלאח"ז[16] נתבטלה כהונתו ואעפ"כ לא נתבטלה קדושת הבן (שהוא דוגמא למקדש שהוא כלל ויסוד לקדושת ירושלים אלא שלאח"ז בשעת החורבן נתבטלה קדושת המקדש (לאותן השיטות) ואעפ"כ קדושת ירושלים לא מוכרחת להתבטל[17].

אבל עדיין צ"ב מהו מקור דין זה ואולי יש להביא קצת ראיה מהגמ' מכות ב' ע"א שמקשה הגמ' שנפסול עד זומם הבא לפסול כהן אחר והוא עצמו כהן (אבל בפיסול הכהן לא יפסל בנו בדרך ממילא ע"י פיסולו שלכן מובנת קושיית הגמ' "...וליפסל הוא עצמו ולא יפסול זרעו...") והוצרך לימוד מיוחד שאין להעמיד הזמה בענין שלא מתקיימת כל ההזמה שהרי העד זומם רצה לפסול אותו ואת זרעו וכיון שלא נוכל לפסול את זרעו של העד זומם לכן אין כאן "כאשר זמם לעשות". והיינו דכשיש דין מיוחד לפסול הכהן מכהונתו לא יפסל בנו בדרך ממילא משום דנשאר קדושת כהונה של הבן בפ"ע.

אבל ראיה זו טובה רק אם הדיון בגמ' קאי לפסול זרעו שהיה לו כבר ע"י שיעשה חלל ויתהפך לחלל במילא הוי לן למימר שבדרך ממילא נתבטל דין כהונה מבנים הללו וכיון דהגמ' לומדת דאילולי "כאשר זמם לעשות" היה מקום לפסול האב ולא לפסול הבנים מזה נראה שהגם שקדושת הבן נעשה ע"י אביו מ"מ לאח"ז יש לו קדושה בפ"ע. אבל אם נאמר שדיון הגמ' קאי על הבנים שיוולדו לו לאחרי שנפסול אותו וגם בזה רוצה הגמ' לומר סברא (אילולי הפסוק) לפסול אותו ולא לפסול הבנים א"כ מוכח דאין גמ' זו שייכת לענייננו כיון דבענין זה הוי לן למימר שלא תיווצר כלל קדושה אצל הבן כיון דאביו הוא חלל.

אבל אין לשדות נרגא בראיה זו דאין פסול זה מפאת דיני וגדרי כהונה אלא מפאת דין צדדי (דקנס לשיטת רע"ק) "כאשר זמם", דמאי נ"מ הרי סו"ס נפקע ממנו קדושה ונשאר הקדושה לבניו[18].

שוב ראיתי לאחר זמן בשו"ת הרי"ף סי' ש"ז ששואל "כהן שיצא מן הכלל ונשארו בניו בדין ישראל ועוסקין, פסולין לכהונה או לא. וכותב "אינן פסולין לכהונה שאינם נתפשים בעון אביהם וכן כתיב בן לא ישא בעוון האב ואב לא ישא בעוון הבן". והנה שם מדובר בעוון שמד שהוא דומה למומר דע"ז שהרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פ"ט הי"ג לומד מפסוק "לא יגשו אלי לכהן לי" (יחזקאל) דלא מודגש בזה חסרון בכהן עצמו וכהדגיש הרמב"ם בנוגע לערל ונושא נשים בעבירה וא"כ אין להוכיח א' מהשני. אבל אם הרי"ף לומד א) שנעשה חולין דאורייתא ע"ד ספר הבהיר (ומשמע קצת שכן דבריו), ב) כהר"ש בת"כ דנשתמד נעשה חלל הרי"ז ראיה כדברי הרבי[19].

כוונת הרבי בההערה בח"ד

וכן יש לעיין בכוונת הרבי בח"ד הנ"ל הע' 34 (צויין ע"י המערכת) שציין להא דאם נתחלל הכהן "פארלירט ער די קדושת כהונה" מתו"כ ולאח"ז כותב רבינו "וראה רמב"ם ביאת מקדש פ"ו ה"ח-ט, וצע"ק עכלה"ק. ולכאו' מהו הכוונה בהציון להרמב"ם ומהו כוונת הצע"ק בזה.

ויש לפרשו בכמה אופנים א) דמציין לב' הלכות אלו דכהן ערל וכהן שנושא נשים בעבירה דנראה שבשניהם הוא פסול וחילול מה"ת. דמהמשך ההלכות בלי לחלק ביניהן נראה שכוונת הרמב"ם הוא (דאין זה קנס דרבנן, אלא) פסול דאורייתא. ועוד יותר שהוצרך לומר דאם עבד לא חילל נראה דהוי פסול דאורייתא דאל"כ לא היה צריך לשלול זאת. ובמילא רואים דאם מחלל הכהונה הרי בזה גופא "פארלירט די קדושת הכהונה".

אבל א"כ מהו הצע"ק בזה. ואולי הכוונה דהרמב"ם אינו מדגיש כהתו"כ דע"י נשיאת נשים פסולות נעשה "חולין" או חלל ע"ד שכתב בזה הרב"א שי' בהע' 6 ואינו כסגנון פיה"מ במס' סוטה דשם משמע דהוי פסול גמור משא"כ כאן[20].

ב) דהגם שברור שהתו"כ לומד שהוא פסול דאורייתא מ"מ מדברי הרמב"ם אין שום הוכחה דסובר כן(דלפי"ז המושכל ראשון בדברי הרמב"ם הוא דאין זה פסול דאורייתא אלא דאעפ"כ הוא רק צע"ק דיכולים לתווכו עם התו"כ).

ג) או דילמא כוונה אחרת כלל בזה לרבינו - אם הכוונה כמו האופן הא' או הב' נמצא כיון דכתב "צע"ק" נמצא דהרבי לומד לתווך הרמב"ם כהתו"כ ודהוי פסול דאורייתא.

ובהקדים למה ציין רבינו לה"ח - ההלכה דערל, הרי בזה לא חילל ”קדושת כהונה" שלו דווקא, הרי זה לכאורה ככל עבירות שבתורה אלא שבזה ישנו פסוק ביחזקאל דהוי "בן נכר" כזר. (והרי אפי' אם כהן יהיה ממזר אינו עובר כשנושא כפים להיות כזר). ואולי הכוונה היא דכמו שבהלכה ח' מדובר בערל והפסול דהוי כמו בן נכר כמו"כ נראה שהוא המשך הדברים בה"ט כשמדובר בכהן הנושא נשים פסולות.