בלקו"ש חי"ט (פר' שופטים (ג), סעי' ח') מאריך במעלת התורה על הנבואה, שהתורה היא חד עם קוב"ה (שבתורה ישנו ה"אנא נפשי" דהקב"ה כביכול), היינו שאין התורה אמצעי בשביל האדם (שיקבל שכר או יזדכך ע"י התורה), אלא רצונו העצמי של הקב"ה, ולפיכך לא שייך בה שינוי. וזהו טעם העיקר והיסוד באמונה, כמ"ש הרמב"ם שהתורה הזאת עומדת לעולם, ולא שייך בה שינוי או גרעון כו' (וראה בהערה שם ש'העיקרים' פליג על יסוד זה, עיין שם).

וכן נתבאר בעוד כמה שיחות, כמצויין בהערה *38 שם. וכן הוא גם בעוד שיחה לפר' שופטים - לקו"ש חלק לד שופטים (ג) סעי' ג, בביאור מעלת נצחיות התורה לגבי הבטחות על ידי נבואה. עיי"ש.

וראיתי במהר"ץ חיות לב"מ (נט, ב), בביאור הסוגיא שם דאין משגיחין בבת קול, שר"א הראה כמה מופתים להוכיח שהלכה כמותו, עד שיצאת בת קול ואמרה הלכה כמותו, וחכמים לא קבלו, וענו תורה לא בשמים היא, וכן כתיב בתורה אחרי רבים להטות.

ומבאר - וז"ל: "שמעתי דעיקר הסיבה ליסוד ושורש האמונה שהתורה לא תשתנה בשום פעם, מפני שענין השלם בתכלית השלמות אין אפשרות שימצא זולתו במינו, אלא חסר מן השלמות ההוא, ולא ידמה בתורה אשר באה מאת ה' הגרעון או השינוי, וכשם שהשי"ת הוא נצחי, כך התורה שבאה מאת ה' היא נצחית. עי' מורה נבוכים פל"ט לשני.

"וא"כ בעת ששמעו מהקב"ה, איך לא השגיחו החכמים על כל המופתים יוצאים מגדר הטבע שהראה ר"א לאמת דעתו, ואמרו לא בשמים היא, כבר כתוב בתורה אחרי רבים להטות, א"כ הראי' איך שתול על לבם מעיקר הגדול שהשי"ת הוא נצחי ואין נופל בו שינוי ומקרה, זה הכוונה נצחוני בני, שהראו כי מאמינים שהוא נצחי". עכ"ל.