מקור החילוק בין שבת ויו"ט בהזכרת בשמחה

בנוסח אדה"ז בפיוט לכה דודי, בבבא האחרונה "בואי בשלום", מוסיף לנוסח מלת "ברנה" ומציין בסוגריים שמלת "בשמחה" נאמרת רק ביום-טוב. אולם בנוסח המקורי אשר בנוסח סידור השל"ה דפוס ראשון (משנת תע"ז) הלקוח מתיקוני שבת של רבי אברהם ברוכים הנוסח לכל שבת הוא "בשמחה ובצהלה" ללא הוספת המלה "ברנה". מלת "ברנה" מופיעה במשנת חסידים1, אך מהו המקור לההבדל שבין יום טוב לשבת ביחס למלת "בשמחה"? נכון אמנם שכך מופיע בסידורי האריז"ל של רבי שבתי מראשקוב ובסידור רבי אשר, אך מנין שאבו הם הבדל זה?

בספר 'שלמי חגיגה' לרבי י.י. אלגאזי דיני סדר תפילת ליל שבת, בהגהות המגיה רבי אברהם חיון2, מייחס הדבר לחמדת ימים: "וכתב בספר ח[מדת] י[מים]3 דבשבת יאמר בואי לשלום עטרת בעלה וגם ברנה וביום טוב יאמר גם בשמחה והאומר בשבת שאינו יום טוב וגם בשמחה טועה, עיין שם"

[והנה אין חמדת ימים המקור להבחנה זו, ומקורה בספר 'מחברת הקדש' שער השבת4: לכה דודי לקראת כלה וכו'. "הרב ר' חיים זלה"ה [ויטאל?] . .5 בשבתות הי' אומר ברנה ובשבתות של י"ט הי' אומר בשמחה". ומכאן כנראה שאבו סידורי אריז"ל נוסח זה6, ואין איפוא החמדת ימים מחדשה של הבחנה זו.

אך לאמיתו של דבר המקור הראשוני הוא בדברי הר"י צמח בהגהות פרי עץ חיים7: "יאמר לכה דודי . . גם ברנה ובצהלה ובשבת וי"ט יאמר גם בשמחה8 וכל זה היה נוהג הרח"ו ז"ל וכן אמרו לי החברים]". וכנראה שלבעל ההגהה בשלמי חגיגה לא היו לפניו המקורות הללו, ולכן ציין שהמקור הוא מחמדת ימים.

טעמו של אדה"ז שקיבל חלוקה זו והחולקים

והנה בספר שלמי חגיגה שם מאריך לטעון נגד החמדת ימים ש"לא משמע כן מסדר היום [שבספר סדר היום אינו מחלק בין שבת ליו"ט], ולכן אני אומר שאין למחות ביד האומרים בשבת וגם בשמחה וכן אנו אומרים בעמידה ישמחו במלכותך וכתב הרד"א באבודרהם שהוא על שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ואמרינן בספרי פרשת בהעלותך וביום שמחתכם אלו השבתות".

והנה בפשטות אדה"ז אזיל לשיטתו בהלכות יו"ט סתקכ"ט ס"ז "נהגו להרבות במיני מאכלים בי"ט יותר מבשבת שלא נאמר בה שמחה". וכך דעתו על פי דא"ח בסידור דא"ח מה עד ורצ"ז ד: "ואין המצוה בשמחה בשבת כלל".

כנגד זה, הנה האדמו"ר ממונקאטש זצ"ל בספרו חמשה מאמרות מאמר נוסח התפלה (עמ' קעג) אות יז מביא נוסחת סידורי אריז"ל ומציין "ומקורן כפי הנראה ממהר"י צמח ז"ל שכ' כן בהגהות הפע"ח אמנם לפי שאין זה מדברי האריז"ל או מהרח"ו ז"ל צ"ע איך לשנות הנוסחא שהוא בזה בכל סידורי האשכנזים וגם של ספרדים המדוייקים "בשמחה ובצהלה" ובאמת שבת הוא זמן שמחה כמו שביארו האחרונים דלא כהבכו"ש ז"ל ועיין מ"ש במאמרינו תורת שבת (פ' בהעלותך) מה שהבאתי מד' הספרי וכ"כ הב"י [סי' רפ"א משבלי לקט] בשמו וביום שמחתכם זה השבת ובפרט בד' הזוה"ק כמה פעמים דשבת הוא יומא דחוודתא (יום שמחה)". ע"כ. וכן אכן מאריך שם בפ' בהעלותך מהרבה מקומות בזהר (בשלח מז. אמור צד, ב. פקודי רנה, א) ששבת הוא יומא דחדוותא. ולפי זה אכן קבע בנוסח סידורו "גם ברנה בשמחה ובצהלה".

[והנה לא הבנתי דבריו במש"כ שאין מהרח"ו כאשר במפורש כותב מהר"י צמח שכך נהג המהרח"ו בעצמו וכך מבואר במחברת הקודש. ועוד תמוה, שאם אינו מהרח"ו למה הוסיף בנוסחתו "ברנה" שאינה מפיעה בנוסח המקורי ומקורה מדברי הר"י צמח הנ"ל, ואם אין זה מהרח"ו למה הוסיף מלה זו. (אולם מצד אחד יש לו תנא דמסייע שבמשנת חסידים נאמר רק להוסיף ברנה, ואינו מזכיר על שמחה מאומה, אך צ"ע מקור של המשנת חסידים כנ"ל)].

לפי דעת הרבי הלא סובר אדה"ז שגם בשבת יש שמחה?

אולם מה שצ"ע בכהנ"ל שהרי הרבי בלקו"ש (חל"ג עמ' 62 ואילך) מבאר בארוכה שיטת אדה"ז בענין שמחה בשבת לאור דברי הספרי הנ"ל ומבאר בארוכה שגם אדה"ז מודה שקיימת שמחה בשבת ולכן בתפילה אומרים ישמחו במלכותך, וזה שאדה"ז כותב שאין שמחה בשבת הכוונה היא לשמחה המיוחדת של יו"ט ש"אינו מעשה השמחה השייכת לשמיא . . אלא שמחה טבעית הבאה ע"י אכילת בשר ושתיית יין באנשים . . משא"כ השמחה שנאמרה בשבת היא "וביום שמחתכם" והיינו שמהותה של שמחה זו היא שמחה דשמיא ולא שמחה טבעית הבאה ע"י אכילת בשר ושאר דברים המשמחים". זה תמצית דברי קדשו. לפי"ז פשוט שבתפלה שאומרים 'ישמחו במלכותך', הכוונה היא לשמחה דשמיא ששייכת גם בשבת מאחר שבתפלה מדברים על כללות שמחה ולא שמחה גשמית שביו"ט וממילא אין לזה סתירה עם העובדה שבשבת אין שמחה. וראה בהמשך בהערה 45.

לפי"ז צע"ג מדוע מחלק רבינו הזקן שבשבת אין אומרים בשמחה מכיון אין שמחה בשבת, והרי עפ"י דעת הרבי סבירא ליה לרביה"ז שאכן גם בשבת שייכת שמחה וכדלעיל, ולפי המקורות דלעיל הרי כל הטעם לאי אמירת בשמחה בשבת קשור לטעם שאין בשבת שמחה, והרי בתפילה שפיר שייך שמחה? ואמאי בלקו"ש הנ"ל לא ציין כלל לענין זה?

והנה באמת עדיין דברי השיחה לא מבוררים כל צורכם, דעדיין לא ברור ענין זה עצמו מנין לנו גדר של שמחה בשבת, דמהו המקור לכך? וגם בדברי הספרי צריך תלמוד, מנין המקור שביום שמחתכם אלו השבתות, הרי לא נאמר שמחה לגבי שבת אלא רק לגבי חג?

והנה בהערה 45 מביא מהתורת חיים (חולין ספ"א) שהגדר של שמחה בשבת הוא שמחה רוחנית וזה הכוונה ב"ישמחו במלכותך" - "ישמחו ישראל במלכותו יתברך". אך בהשיחה אינו מקובל הסבר זה כלשונו "משא"כ להמבואר בפנים השמחה היא במעשה, בכל מעשי שבת ורק דתוכנו הוא שמחה דשמיא ע"ד השמחה דהקרבת קרבנות". וצ"ע מהו הגדר דשמחה דשמיא ומהי מקורה?

שמחה דשבת מצד דין שמחה של מצוה

הנה שיטת התו"ח יש לבאר בפשטות, דבאמת גדר השמחה הוא עמידה לפני ה' כמבואר שמחו צדיקים בה' ועוז וחדוה במקומו, וכמבואר בתניא שלפניו ית' יש רק שמחה ולכן צדיקים יש להם שמחת הנפש בתמידיות. ועפי"ז מובן דבשבת מכיון שכל מלאכתך עשוייה והוא מעין עולם הבא שבה אין לנו רק ה' אלקים, הרי הוא ממילא זמן של שמחה מחמת עוז וחדוה לפניו. ולכך הכוונה שמחה רוחנית שבנ"י תחת מלכותו של הקב"ה בגלוי. אך דעת הרבי צריכה ביאור, מהו הגדר של שמחה דשמיא?

והנראה בזה לענ"ד, דבאמת לפי דברי השיחה גדר השמחה בשבת הוא גדר של שמחה של מצוה, דהרי זה דין כללי בכל המצות כולן שצריכות להעשות בשמחה כי עבודת השם מחייבת שמחה כמבואר ברמב"ם סוף הל' לולב על עבודת ה' בשמחה, וכמו כן מצות שבת בוודאי היא מחייבת שמחה בעצם קיומה.

אך בזה חלוקה מצות שבת מכל המצות, דבניגוד לשאר המצות כולן שאצלם היום או זמן מסויים ביום גורם להמצוה שתבוא, הרי בשבת, עצם המצוה מעיקר גדרה חלה על היום כולו, כי זהו גדר של שבת שעצם יום השביעי נתפס ונהפך לחפצה של מצות שבת וקיום שביתה. וממילא, מכיון שעצם קיום מצוה מביא עמו דין שמחה, הרי מכל שכן מצות שביתת שבת של יום השביעי מביאה עמה דין של שמחה בעצם קיומה. ודין שמחה זו הריהי שמחה דשמיא של חיוב עבודת ה'.

ולפי"ז מובן הגדרת השיחה שציטטתי: "השמחה היא במעשה, בכל מעשי שבת", והיינו הדברים שאמרתי שבכל מעשי שבת חלים דין של שמחה מצד עצם קיום מצות שביתת שבת - שחלה על היום כולו.

ומובן מזה עוד, דמכיון שהמצוה היא על היום הרי כל היום ישנו בשמחה מצד גוף מצות שבת שעל היום, ומעתה מובנים היטב דברי הספרי "וביום שמחתכם אלו השבתות" דשמחת שבת היא על מצות שבת שחלה על היום ואינה מצוה נוספת בשבת אלא חובת מצות שבת, שבכ"ד שעות של יום השביעי ישנה מצוה של שביתה.

קבלת שבת מופקעת משמחה

ומעתה יש לומר עוד, דהנה לפי הנ"ל ברור שיש הבדל מהותי בין שבת ליו"ט בעצם הגדרת השמחה; דדין שמחה בשבת אינו מעיקר מהות השבת אלא הוא דין כללי וצדדי שבכל המצות שיש לקיימן בשמחה, רק שבשבת המצוה חלה על היום וממילא השמחה היא ביום השבת עצמו. אולם פשוט שדין שמחה ביו"ט הוא מעצם גדר החג, וגדר השמחה ביו"ט הוא גדר שמחה אחרת, ומבלעדי השמחה חסר בעצם חלות החג.

ממילא י"ל, דהנה חלוק גדר קבלת שבת מגדר הזכרת שמחה בתפלה. דהנה הרי ענין קבלת שבת היא ענין מיוחד של שבת דוקא שלמדים מהא דמבואר בשבת קיט, א: "רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה, רבי ינאי לבש מאניה מעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה", אך ביו"ט אין גדר של עטיפה וקבלת יו"ט כלל, וא"כ בקבלת שבת אנחנו מקבלים את שבת מלכתא דוקא, מלכותו של הקב"ה המחייבת שביתה מוחלטת, ומצד דין מלכות יש חיוב של קבלת פניו (כמבואר במקראות על קבלות המלכות), או מצד גדר כלה שמקבלים את פני הכלה. אך ביו"ט דליתא דין של שביתה אין גם שום גדר של מלכות אצלו וממילא אין דין קבלה והכנה שייך כלל.

לפי"ז נראה שבקבלת שבת אנחנו מקבלים את פניה המיוחדות של שבת דוקא, ולא מצד מצות שבת, דהרי כל המצות כולן אין בהן דין קבלה והכנה כלל מעיקר הדין, והיא שייכת דוקא למהותה המיוחדת של שבת, ומשום צד זה של שבת, השבת "מופקעת" מכל גדר השמחה, וממילא בקבלת שבת אין מקום להזכיר ובשמחה. עם זאת, בתפילה ששם ההזכרות הן מצד חפצת היום, כי הלא התפילות באות מצד חיוב היום ורק שביום השבת מחוייבים להזכיר המיוחד שביום השבת וביו"ט המיוחדות שבכל חג וחג ובראש חודש המיוחד שבראש חודש וכיו"ב בכל יום מעניינו, ומכיון שבשבת הרי לפועל יש ביום גדר של שמחה כבספרי "וביום שמחתכם", לכן יש מקום להזכיר אצלו גם תיבת "בשמחה", משא"כ בקבלת שבת ש"מופקעת" מגדר השמחה, וכמשנ"ת.

[אולם נראה שביו"ט שחל בשבת, הרי שני הימים קדושה אחת הם וממילא בקבלת שבת כלול גם יו"ט, ולפי"ז מובן היטב שיטת רביה"ז שביו"ט שחל בשבת לא מדלגים על שום בבא של פיוט לכה דודי, דלא כמנהגים אחרים בזה. ולכן מובן שביו"ט שחל בשבת גם בשבת קיים גדר של שמחה וביו"ט גדר של שביתה, ולכן יש מקום לומר בשמחה אף בקבלת שבת].