בלקו"ש ח"ה ע' 456 מבאר הרבי מנהג רבותינו נשיאנו שהיו מדליקין נ"ח על פתח א' החדרים ולא על החלון וזלה"ק "רוב המנורות שבימינו עשויים בדפנות שמסתירים על הנרות, וממנ"פ: אם הנרות הם לצד רה"ר, הרי בני ביתו לא יראו את הנרות; ובאם הנרות הם לצד הבית - הרי אינן נראים לבני רה"ר, ומכיון שבאופן זה, גם כשמניח בחלון ליכא הכירא לבני רה"ר - הרי עדיף טפי שיניחם בפתח".

ומעולם הי' קשה אצלי סברה זו, דלכאו' סו"ס אי מדינא דגמ' וכן נפסק בשו"ע בלי חולק צריך להדליק בחלון לפרסומי ניסא, מ"ט לא (הידרו עכ"פ ו)חזרו רבותינו נשיאנו אחר מנורה בלי דופן כדי שיוכלו להדליק בחלון באופן שיהא פרסומי ניסא?

והגם דאפ"ל בפשטות דכוונת הרבי הוא, דכיון ד"רוב המנורות שבימינו עשויים בדפנות", לא רצו רבותינו נשיאנו להדליק בחלון, מחמת המכשול שיבא מזה לאלו המשתמשים ב"רוב המנורות שבימינו", אמנם לכאו' עדיין צריך הסבר, מ"ט אין הרבי מתייחס ליסוד הדין להדליק בחלון, דקיום מצות הדלקת נ"ח צ"ל באופן של פרסומי ניסא, אלא תולה זה בהדפנות שבהמנורה?

(והגם דבסגנון הדברים איך שנדפס בלקו"ש שם לא נכתב באופן שמבאר בזה מנהג רבותינו נשיאנו, אלא כ' דכמה המדייקים להניח בחלון דוקא יצא שכרם בהפסדם מטעם הנ"ל, ומבאר רק ההפסד שיש במנהגם, ולא מנהג רבותינו נשיאנו. אמנם כשדיבר הרבי בענין זה בשיחת יום ה' דחנוכה תש"ל אמר זה הרבי כהסבר למנהג רבותינו נשיאנו. אלא שאולי באמת אין סגנון הדברים כן בלקו"ש מטעם הנ"ל שעדיין אינו מבואר לגמרי מנהג רבותינו נשיאנו, וכמו שאמר הרבי בשיחה הנ"ל שעוד טעמים יש בדבר. ועצ"ע.

וד"א יש להעיר, דבשיחה הנ"ל אמר הרבי: דלכ' הי' אפ"ל דהיו זמנים שהיו רבותינו נשיאנו שרויים בין הגויים, ולכן גם במניחו בחלון לא הי' פרסומי ניסא לעשרה מישראל, ולכן אין שום ענין להניחו בחלון במצב זה, אבל אא"ל כן, דגם במצב שהי' פרסומי ניסא לעשרה מישראל לא הניחו המנורה בחלון, ע"כ.

ויש להעיר ע"ז דכבר דנו בפוסקים ואחרונים אי פרסומי ניסא הוא דוקא לישראל אי אפי' לגויים. ובשיחה זו מפורש דהוא דוקא לישראל. ועד"ז אמר הרבי בתשמ"ט (התוועדויות ח"ב ע' 83) דגם בבית אסורים ששרוי בין הגוים וליכא פרסומי ניסא ידליק נ"ח. אמנם בריבוי שיחות וכו' מבואר דהענין דפרסומי ניסא הוא גם לפעול בהגויים. ואולי אינו אלא הענין דפרסומי ניסא אבל פרסומי ניסא מעיקר הדין הוא רק לישראל.

ואין להביא ראי' לזה מל' הגמ' (שבת כא, ב) "עד דכליא ריגלא דתרמודאי" דפרסומי ניסא הוא גם לגויים "תרמודאי", דכבר העיר בחי' מהרצ"א דברש"י שם ד"ה רגלא כ' "שם אומה מלקטי עצים דקים . . וכשצריכים לעצים יוצאין וקונין מהן", די"ל דהאריך רש"י לבאר שאין הפרסומי ניסא להתרמודאי עצמם, אלא לאלו שיוצאין וקונין מהן.)

ואולי י"ל בזה (במקצת עכ"פ), דבלקו"ש ח"ג (ע' 83 ועד"ז בלקו"ש חל"ה ע' 318) מבאר הרבי גדר הדין דפרסומי ניסא, דאינו חלק מקיום מצות הדלקת נ"ח, שקיומו הוא (גם) מה שמפרסם הנס, דקיום המצוה הוא עצם הדלקת הנ"ח, אלא שיש בהם ענין נוסף שהם גם (ממילא) מפרסמים את הנס. ומוכיח זה מהא דאמרה הגמ' "בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו" ומברך ומקיים המצוה הגם דליכא פרסומי ניסא. והגם דהדין בנ"ח הוא דאם הניחו למע' מכ' אמה פסולה, מפרש הרבי דהגדר דהדלקת נ"ח הוא באופן כזה שיהא אור המאיר לבנ"א, ואל"ה לא קיים המצוה, אבל שיהא פרסומי ניסא בפועל, לא זהו קיום מצות נ"ח.

*ויש להעיר ע"ז, דבהרבה אחרונים כתבו (וכן הובא בשם הגרי"ז) דמהא דאמרי' בגמ' "בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו" משמע דבאמת קיום מצות נ"ח הוא בפרסומי ניסא, ובשעת הסכנה דייקא הפקיעו חכמים תקנה זו. אמנם ליכא שום הוכחה מל' הגמ', דמלבד זאת דפי' דברי הגמ' "בשעת הסכנה" בפשטות הוא להסביר מאיזה טעם מוכרח אדם זה להניחה בפנים (ולא בא להדגיש מ"ט הפקיעו חכמים קיום מצות נ"ח באופן דפרסומי ניסא), הנה עוד זאת בחי' מהרצ"א מדייק מדברי רש"י דלא איירי כאן בסכנה כפשוטו (דא"כ מאי קמ"ל?), אלא מחמת החוק של הנכרים שלא יבעירו נר ביום איד שלהם יבואו ויטלו הנר שמדליק בחוץ, וא"כ יש להסתפק מאי עדיף, להדליק בחוץ ושיטלו הנרות או להדליק על שולחנו, וקאמר הגמ' דמניחו על שולחנו ודיו, וזהו כמו שמפרש הרבי דבספק הנ"ל מניחו על שולחנו כיון דאין עיקר קייום מצות נ"ח הפרסומי ניסא.

ועוד יש להעיר בעיקר הדבר שמבאר הרבי שאי"צ פרסומי ניסא בפועל, אלא מספיק אם הנר הוא אור המאיר לבנ"א. דאולי אפ"ל מקור לזה ממ"ש בגמ' שבת שם (בתי' ב') על הברייתא "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" לשיעורא, ופרש"י שם "שיהא בה שמן כשיעור הזה, ומיהו אם כבתה אין זקוק לה". ומבואר בזה במצות נ"ח, דהגם דאי כבתה מיד ולא יהא פרסומי ניסא אין זקוק לה, אבל אעפ"כ לא סגי במה שמדליק איזה נר שיהי', דאין שם נ"ח עלה, אלא בענין שיהא בהנר שיעור שמן להאיר כשיעורא דעד שתכלה רגל מן השוק.

וי"ל דעד"ז מבאר הרבי, דהגם דל"צ לקיום מצות נ"ח פרסומי ניסא בפועל - כבתה אין זקוק לה - מ"מ צריך שיהא הנר עצמו אור המאיר - לשיעורא.

ולהעיר עוד, דבלקו"ש ח"ג שם, בהקטע שמבאר חידוש זה שהנ"ח צ"ל אור המאיר לבנ"א, מציין בהע' 34 להרמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"ג. והרמב"ם כ' שם "התקינו חכמים . . ומדליק בהן נרות . . להראות ולגלות הנס", ומציין ג"כ לדברי הרמב"ם עד"ז להלן פ"ד הי"ב. והנה דברי הרמב"ם כפשוטם הי' משמע שתכלית קיום המצוה דנ"ח הוא להראות ולגלות הנס, אמנם מהציון בהע' הנ"ל מבואר שמפרש דברי הרמב"ם שהנ"ח עצמם צ"ל באופן המאיר לבנ"א (לפרסם הנס). והוא פי' חדש בדברי הרמב"ם.

עכ"פ, ע"פ המבואר בשיחה זו, מובן דהא דמניחו בחלון לפרסומי ניסא אינו אלא לענין נוסף דאיכא בנ"ח שהם גם מפרסמים את הנס. (ומה דמעכב, הוא שיהא הנר עצמו אור המאיר לבנ"א), וי"ל שלכן לא נחית הרבי לבאר מ"ט לא קיימו רבותינו נשיאנו מצות נ"ח בפרסומי ניסא שאינו חלק מקיום המצוה (ורק ממילא איכא פרסומי ניסא), אלא תלה מנהגם בהדפנות שבמנורות.

אלא שאני מסתפק אם ביאור דברי השיחה בח"ג בגדר פרסומי ניסא הוא כמו שכתבתי דאין הפרסומי ניסא אפי' חלק מקיום מצות נ"ח, והפרסומי ניסא נעשה ממילא ע"י הנרות עצמם, ובאמת דהבנתי כן מהלשון בלקו"ש חל"ה שם עיי"ש היטב, ועוד זאת דיומתק עפ"ז מ"ט בעינן באמת שיהא הנ"ח אור המאיר לבנ"א הגם שאי"צ בפועל לפרסומי ניסא, דלכ' א"כ אם האדם מדליקו לשם מצות נ"ח מ"ש איזה סוג נר הוא? אלא כיון שהפרסומי ניסא נעשה ממילא ע"י הנרות עצמם לכן צריך שיהא סוג נרות אלו באופן שעל ידם יתפרסם הנס לבנ"א.

אמנם לאידך גיסא יש לפרש הכוונה בהשיחה, דבא רק לשלול דאין נ"ח רק היכי תמצא שיתפרסם הנס (ע"ד נרות המקדש שאין הוא צריך לאורה אלא היכי תמצא הוא לפרסם שהשכינה שורה בישראל), שעפ"ז אין קיום המצוה בההדלקה עצמה, אלא, קיום המצוה הוא בעצם הדלקת הנ"ח, אמנם ודאי שבקיום זה נכלל ג"כ חיוב שמוטל עליו לפרסם הנס (ואינו רק דבר דממילא ע"י הנ"ח עצמם). וא"כ מה דמניחו בחלון הוא מצד החיוב שמוטל עליו לפרסם את הנס. ועצ"ע.