בלקו"ש חי"ז מבאר כ"ק אדמו"ר אשר שמיטת כספים אינו אפקעתא דמלכא שהחוב נפקע לגמרי בדרך ממילא, אלא שהוא חובת גברא על המלוה להשמיט חובו, וגדר החיוב הוא לא להפקיע ולבטל החוב לגמרי אלא רק לעזוב החוב ולשמטו היינו דאינו נרגש. ועיי"ש שביאר בזה הרמב"ם פ"ט מהל' שמיטה ויובל הכ"ח ש"לא יגוש" אינו לאו לאיסור נפרד דשמיטת כספים, אלא (גם) קיום חיוב מ"ע דהשמיטת כספים.

והנה רש"י גיטין לו,א ד"ה מוסרני לכם כתב וז"ל "את שטרותי שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש" עכ"ל, וכן רש"י דף לב,ב ד"ה מוסרני לכם כתב וז"ל "...שהוא מוסר שטרותיו לב"ד דאיהו לא תבע לי' לב"ח אלא הב"ד... ולא קרינא בי' לא יגוש" עכ"ל, וכבר הקשו האחרונים דמכיון דאיהו לא תבע לא קרינא בי' לא יגוש איך מפקיע עצמו מהמ"ע ד"שמוט", ולפי הנ"ל מובן דכל המ"ע מוגדר בזה שמקיים הלאו דלא יגוש ועוזב ומשמיט חובו, ולכן אין כוונת רש"י רק על הלאו דלא יגוש אלא אלא גם על המ"ע דשמוט.

והנה בהשיחה הנ"ל עמש"כ דשמיטת כספים אינו אפקעתא דמלכא דהחוב בטל לגמרי בדרך ממילא כתב בהערה 40 "אבל במרדכי גיטין פ"ד סי' שפ: ד"שביעית הפקעתא דלמכא הוא אע"ג דלא אמר משמט אני" ... ולהעיר מפרש"י גיטין (לו,א ד"ה מוסרני. שם,ב ד"ה רבא) דתי' רבא "הפקר ב"ד הי' הפקר" קאי גם על קושיא הא' שם "ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא והתקין הלל דלא תשמט". ועד"ז בחי' הרשב"א שם (ושם: "הפקיר הלל ממונו של לוה לגבי מלוה ומגבי לי'"). וי"ל. עכ"ל.

וצ"ב איך מובן מרש"י דהוא אפקעתא דמלכא.

ואולי דאם נימא דהוא אפקעתא דמלכא, אז מובן למה רש"י צריך להוסיף ולהסביר דהפקר ב"ד הפקר דנותנין ממון הלוה להמלוה, והיינו דהגם דמדאורייתא הי' השמטת כספים ואפקעתא דמלכא שהחוב נשמט לגמרי, מ"מ הפקיר הלל ממונו של הלוה להמלוה, אבל אי נימא דהשמטת כספים הוא חובת הגברא וכנ"ל דרק יעזוב וישמיט החוב ולא יגוש, א"כ בהא דמוסר שטרותיו לב"ד ואינו נוגש סגי והיינו שתקנת הלל הוא שהלל הפקיר ממונו דהלוה, ואכן רש"י הנ"ל בדף ל"ב לא כתב הא דהפקר ב"ד הפקר אלא הא דלא קרינא בי' לא יגוש (וכבר עמדו האחרונים על סתירת דברי רש"י אהדדי עיין תורת זרעים שביעית פ"י).

אמנם זה צ"ע דהרי גם מסירת שטרותיו לב"ד לרש"י מהני אך ורק מפני הפקר ב"ד הפקר - עיין תוד"ה מי (גיטין לו,א) בסופו, וא"כ עדיין בעינן הא דהפקר ב"ד הפקר.

אבל אי משום הא לא קשה דהרי י"ל דזה דמהני מסירת שטרותיו לב"ד משום הפקר ב"ד הפקר אינו משום כללות התקנה דפרוזבול שהפקיר ב"ד של הלל ממון הלוה (אף שרש"י ס"ל במכות ג,ב והכא דמסירת שטרותיו לב"ד ופרוזבול היינו הך) אלא שהכוונה שהב"ד שאליהן מוסר שטרותיו מפקיעין ממון המלוה ועיין רש"י לקמן דף לז,א ד"ה דתפסי וז"ל "והפקרן הפקר וגבי מלוה לא קרינן בי' לא יגוש". ושם איירי במוסר שטרותיו לב"ד. והיינו דהכוונה לאותו ב"ד ולא על עצם תקנת פרוזבול מבית דינו של הלל, ועיקר טעמא דתקנת פרוזבול הוא משום דלא קרינא בי' לא יגוש כנ"ל.

ואולי זה ה"וי"ל" בההערה שם דכוונת רש"י בהא דהביא הפקר ב"ד הפקר אינו כמו שכתב הרשב"א שם דהפקיר הלל ממונו של המלוה, אלא דכוונת רש"י דהפקר ב"ד הפקר הוא ותו הב"ד שאליהם מוסר שטרותיו, וכונת רש"י לתרץ דלמה מהני למסור שטרותיו הגם דבפועל הוא אינו נרגש, מ"מ המוסר שטרותיו לאחר אמרינן בשו"ע חו"מ סי' סז דעדיין עובר אלא יגוש על זה כותב רש"י דב"ד שאני דהפקרן הפקר. ועצ"ע.

עז כנמר וגיבור כארי

בגליון העבר [תשעו] ע' 77 במש"כ הררב"א למה אדה"ז במהד"ת מפרט רק "עז כנמר" ו"גבור כארי", יש להעיר ממכתב כ"ק אדמו"ר הנדפס בהיכל מנחם חלק א ע' פה. ודא"ג לא הבנתי מש"כ שם דנקט אדה"ז הפי' גיבור כארי לא כהטור כ"א כהשו"ע, דהא מש"כ אדה"ז עיקר הגבורה בלב וכו' הוא לשון הטור שם. ואכ"מ.