בלקו"ש חי"ט (שיחה ג' לפ' ואתחנן) מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע שהרמב"ם ורש"י נחלקו בגדר דינא דבר מצרא, ובהקדים שיש להסביר דדב"מ בב' אופנים, וז"ל:

א) זהו רק ענין של הנהגות ישרות וטובות. ז.א. שאינו חסר כלום בתוקף הקנין של הלוקח, אלא שהחכמים חייבוהו להתנהג באופן "ישר וטוב", ולכן חייב הוא להעביר (מה שקנה) להב"מ. (ועד"ז בשאר דינים דב"מ).

ב) החיוב ד"ועשית הישר והטוב" פועל, שהב"מ מקבל בעלות מסוימת על השדה; ולכן מה שהלוקח צריך ליתן השדה להב"מ אי"ז מצד החיוב שעליו להתנהג בהנהגה טובה לבד, כ"א לפי שיש להשדה שייכות להב"מ, ובלשון הנמוק"י (ב"מ קח, ב ד"ה והלכתא) "כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע". עכ"ל.

וממשיך לבאר שבזה נחלקו רש"י והרמב"ם, כי רש"י (ב"מ שם) כ' בטעם דדב"מ וז"ל "דבר שאי אתה נחסר כ"כ שתמצא קרקעות במקום אחר ולא תטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקים", עכ"ל. משא"כ הרמב"ם (הל' שכנים פי"ב ה"ה) כ' וז"ל: "יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו ... ודבר זה משום שנאמר ועשית הישר והטוב, אמרו חכמים הואיל והמכר אחד הוא טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר יותר מן הרחוק", עכ"ל.

הרי שלרש"י ה"ז רק הנהגה טובה שכל כולו הוא על הלוקח. משא"כ להרמב"ם ה"ז הנהגה טובה בכלל, והוה דבר שבעצם הוא טוב וישר. וזה נעשה בכח מה שהחכמים נתנו להב"מ קצת קנין בגוף השדה.

ועיי"ש בפרטיות שיטות רש"י והרמב"ם (ובפרט בההערות).

והנה י"ל שביאור זה של כ"ק אדמו"ר זי"ע במחלוקת זו בין רש"י והרמב"ם אינו ביאור השייך במיוחד למחלוקת זו, כ"א זה חלק מכללות שיטת כ"ק אדמו"ר זי"ע בהבנת דרכו של רש"י ושל הרמב"ם בכלל, בכמה וכמה מחלוקות ביניהם; כי לאחרי העיון בהרבה מקומות בתורת כ"ק אדמו"ר זי"ע רואים שבכל ביאוריו במחלוקות שונות בין רש"י והרמב"ם נמצאת נקודה אחת. (ואף שפשוט שלא בכל פעם ה"ציור" של הנקודה הוא אופן אחד, מ"מ הנקודה אחת היא), ונקודה זו שייכת למחלוקת זו ג"כ, כדלקמן.

עיקר ענין זה מבואר בלקו"ש חי"ז (שיחה ד' לפ' קדושים). שם מבאר סברא כללית שבשיטת הרמב"ם בכמה מקומות וז"ל: "מצינו כמה פעמים שכשציותה התורה לעשות איזו מצוה, שקיומה תלוי' בפעולה שלפני' (וכיו"ב), מקבלת גם הפעולה הקודמת מעין חשיבות וגדר של המצוה עצמה - היות ופעולה זו מוכרחת (בלעדי' אא"פ להמצוה להיעשות), ה"ז כאילו שבעת הציווי על המצוה, ציוותה התורה גם על פעולה זו", עכ"ל. ומביא כו"כ דוגמאות לסברא זו. וממשיך לבאר שלא רק בנוגע לפעולות אומרים כן, כ"א גם בנוגע לבנ"א, שכשאחד מחויב לעשות דבר לאדם שני, מקבל האדם השני מעין החיוב, ונקרא גם הוא מחויב בדבר.

ועפ"ז מבאר כמה מחלוקות הראשונים, וביניהם גם בין רש"י והרמב"ם. ולדוגמא: דעת רש"י (בברכות מח, א ד"ה עד שיאכל) שהמצוות שהקטן חייב בהם מטעם חינוך "לאו מצוה דידי' [-של הקטן] אלא דאבוה, דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר". משא"כ דעת הרמב"ם (הל' ברכות פ"ה הט"ו-ט"ז) ש"בן מברך לאביו", שמזה מוכח שס"ל שבמצות הבאים מטעם חינוך, מחויב בהם הקטן (מדרבנן), ואינם רק חיוב על האב. ומביא שם שכן משמע גם מלשון הרמב"ם בהל' ציצית (פ"ג ה"ט), בהל' ברכות (רפ"ה), בהל' סוכה (רפ"ו) ובהל' לולב (פ"ז הי"ט). עיי"ש.

ומקשה על שיטת הרמב"ם: איך אפ"ל חיוב על הקטן אפילו מדרבנן, והרי אינו בר דיעה, ובל' הגמ' (פסחים קטז, א) "חיובא לדרדקי (בתמי')"?

ומתרץ שגם לדעת הרמב"ם הטילו החכמים חיוב החינוך רק על האב, ולא על הבן, אבל היות ומצות האב הוא לחנך הבן שיקיים מצוותיו, נעשה בדרך ממילא התחייבות על הבן בקיום המצוות, ולכן נק' הבן מחויב בדבר.

ועפ"ז מוכרח שרש"י ס"ל שלא אמרי' כן, כ"א שהחיוב שהטילו על האב נשאר על האב לבד. ולא אמרי' סברא הנ"ל, שהחיוב נמשך ג"כ על הבן.

עוד דוגמא: בנוגע לחיוב שמחה ברגל, אמר אביי (ר"ה ו, סע"ב. קידושין לד, ב) "אשה בעלה משמחה". ופרש"י (שם) "בבבל בבגדי צבעונין כו'". והקשו התוס' (ר"ה שם ד"ה אשה) ממה דאי' בחגיגה (ו, רע"א) - בנוגע הבאת קטן לירושלים - "עד הכא דמיחייבא אימי' בשמחה וכו'", הרי משמע שאשה מחויבת בשלמי שמחה, ולכן "מפרש ר"ת בעלה משמחה, שהחיוב על בעלה ולא עלי' וכו', והא דקאמר בחגיגה דמיחייבא אמי', משום בעלה ולא משום היא". וכן כתב הרמב"ם (הל' חגיגה פ"א סה"א) "ונשים חייבות במצוה זו".

הרי עוד דוגמא - שהרמב"ם ס"ל שהאשה נעשית מחויבת במצות הבאת שלמי שמחה לפי שבעלה מחויב לשתף אותה בהקרבן, ורש"י ס"ל שלא אמרי' כן, ולכן כתב פירוש אחר ב"אשה בעלה משמחה".

[ועיי"ש בלקו"ש עוד הרבה פרטים בזה. וגם איך שכמה מחלוקות בין הרמב"ם והראב"ד תלויים בזה, וכן שכמה מחלוקות בין רש"י ותוס' תלויין בזה].

וי"ל שגם המחלוקת בין רש"י והרמב"ם בענין דינא דבר מצרא - ע"פ הסברת כ"ק אדמו"ר - מיוסדת על הסברא הנ"ל:

זה פשוט לכו"ע שהתחלת כל הדין דדב"מ הוא מטעם "ועשית הישר והטוב" ותו לא. והמחלוקת בין רש"י והרמב"ם הוא: היות וסו"ס יש להמצרן זכות ליקח השדה, האם אמרי' שבד"מ נמשך גם על השדה גדר זה, שגם מצד השדה חייבים ליתן להמצרן את השדה, וכאילו יש לו קצת קנין בזה.

וה"ז כהחקירה הנ"ל בנוגע מצות חינוך - האם אמרי' שהיות והאב חייב לחנך הבן, בד"מ נמשך זה גם על הבן, שגם הוא מצידו מחויב בזה. או במצות שמחה ברגל, האם אמרי' שהיות והבעל חייב לשתף אשתו בהקרבן, בד"מ נמשך גם על האשה, שגם היא מצדה חייבת בזה.

[ואף שנדון דב"מ אינו בדומה ממש להנ"ל, כמובן, מ"מ בנקודת הדבר ה"ז בדומה].

וזוהי מחלוקתם: רש"י לשיטתי' ס"ל שלא אמרי' כלל הנ"ל, ולכן נשאר דין דב"מ רק בבחי' זכות ודין קדימה שיש להב"מ, ותו לא. והרמב"ם לשיטתי' ס"ל שמהזכות שיש לו נמשך גם על השדה עצמה, שהיא מצדה שייכת להב"מ.

וכד דייקינן בעוד כו"כ מקומות בתורת כ"ק אדמו"ר זי"ע נראה שהרבה מביאוריו במחלוקות שונות בין רש"י והרמב"ם מיוסדים על נקודה זו.

והנה י"ל שגם בנוגע חיוב בניית כותל מטעם היזק ראיה נחלקו רש"י והרמב"ם בנקודה הנ"ל:

דהנה אי' בב"ק (ו, ב): "אמר אביי שני בתים בשני צדי רה"ר, זה עושה מעקה לחצי גגו, וזה עושה מעקה לחצי גגו, זה שלא כנגד זה, ומעדיף". וכתב רש"י (ד"ה ומעדיף) וז"ל: מושך המעקה יותר מחצי גגו כדי שיהי' במקצת כנגד סתימתו של זה, ומתוך כך לא יראה בהדיא לגגו של חבירו, עכ"ל. ז.א. שרש"י ס"ל שמעדיף רק קצת.

אמנם הרמב"ם (הל' שכנים פ"ג ה"ה) כ' וז"ל: וכן שני בתים זה בצד זה וכו' זה עושה מעקה לחצי גגו שהוא דר בו, וזה עושה מעקה לחצי גגו, וזה שלא כנגד זה, ומעדיף כדי שלא יראו זה את זה. עכ"ל. וכתבו המפרשים שכוונת הרמב"ם במ"ש "ומעדיף כדי שלא יראו זה את זה" הוא שאין מספיק להעדיף קצת כדי שלא יראה בהדיא לגגו של חבירו, כ"א צריך להעדיף הרבה, עד "שלא יראו זה את זה", היינו שלא יוכלו לראות זה את זה.

ובפשטות סברת הרמב"ם למה אין מספיק מעדיף קצת (שלא יראה בהדיא) הוא כמ"ש בשטמ"ק שאם יעדיף רק קצת יכול הוא לעמוד חוץ ממחיצתו ויעקום את ראשו ויראה בחצי גגו של חבירו. ואף שבשטמ"ק מביא לתרץ שאי"ז קושיא על שיטת רש"י, כי היות ואינו יכול לראות רק ע"י עקימת ראשו וע"י עמידה בשפת הגג, מתיירא הוא שמא יפול ולא ידחוק את עצמו להביט אל גג חבירו - מ"מ הרמב"ם אינו מקבל תירוץ זה, וס"ל שאכן חוששים לזה, ולכן צריכים להעדיף הרבה.

ולבאר סברת מחלוקתם י"ל שתלוי בכללות הגדר של "זה עושה מעקה לחצי גגו, וזה עושה מעקה לחצי גגו", האם הפי' שבעצם צריך כל אחד לעשות כותל גמור למנוע היזק ראי' לחבירו, אלא שהיות שאי"צ ב' כתלים כי אין בזה שום תועלת, פחתו מכ"א חצי; או מלכתחילה חל על כ"א רק לעשות החצי.

וא' מהנפק"מ הוא בגדר "מעדיף": לאופן הא' שבעצם צריך כ"א לעשות כותל שלם, הרי כשפיחתו ממנו חלק המיותר, פיחת רק מה שברור שאי"צ. אבל מה שיש מקום לומר שצריך, - כי אולי יוכל לראות -, אא"פ להפחית. ולכן צריך להעדיף הרבה.

משא"כ אם מעיקרא חייב רק לעשות החצי, אלא היות וסו"ס נשאר היזק ראי', כי יכול לראות בהאלכסון, צריך להעדיף - הרי ההעדפה הוא רק במה שמוכרח, במה שברור שיראה.

בסגנון אחר: לאופן הא' צריכים סיבה (חזקה) לגרוע מחיובו לעשות כותל שלם, ולכן על כל חלק שאין ברור שאין כאן היזק ראי', נשאר חיובו לעשות חלק זה מהכותל. אבל לאופן הב' הרי צריכים סיבה לחייבו לעשות יותר מחצי, וכ"ז שאין כאן סיבה גמורה, אין לחייבו. ולכן רק להעדיף קצת אפשר לחייבו, כי בלי זה נשאר בבירור היזק ראי'. משא"כ יותר מזה, אין ברור שיזיקו, שהרי יצטרך לעקום ראשו, ויש סברא שמפחד וכו', לכן אין לחייבו.

ובזה נחלקו רש"י והרמב"ם: רש"י ס"ל כאופן הב', ולכן רק מעדיף קצת; והרמב"ם ס"ל כאופן הא', ולכן צריך להעדיף הרבה.

ב' אופנים אלו גופא בפשטות תלויים בכללות גדר דחיוב עשיית כותל בשביל היזק ראי', האם זהו רק שיש לכל שותף זכות לתבוע מהשני לעשות כותל למנוע מלהזיקו בהיזק ראי' (ואף שהשני יטעון שיעצום עיניו ולא יביט, מ"מ יכול לומר לו שאא"פ לך לעצום עיניך כל היום וכו'), או שזה דין בהמקום, שחצר הקרוב לשכן, מחויב בכותל.

לאופן הא' פשוט שבשני בתים בשני צדי רה"ר, מעיקרא אין חיוב על כ"א לעשות כותל גמור, כי אין לומר שיש לו זכות לתבוע מהשני לעשות כותל שלם, כשגם הוא עצמו מחויב בעשיית כותל. אבל לאופן הב', הרי כל מקום מחויב בכותל, וא"כ בעצם מחויב כאו"א בכותל שלם, ורק מפני שאי"צ שניהם, פוחתים מכ"א את החצי.

אבל לכאו' צ"ע למה נאמר שיש דין כותל על המקום?

אלא הביאור הוא: לכו"ע כל גדר חיוב כותל הוא מטעם שלא להזיק להשני בהיזק ראי'. ופשוט שאין לכאו"א כ"א זכות לתבוע מהשני שיעשה כותל. אבל לאידך י"ל, שהיות ויש לו זכות לתבוע שיבנה כותל על מקומו, נמשך גם על המקום גדר זה, שגם מצד המקום חייבים לבנות הכותל.

וה"ז ממש כפי שהוא בנוגע לדינא דבר מצרא, שזה פשוט שהוא רק זכות מטעם "ועשית הישר והטוב", מ"מ יש סברא שבד"מ נמשך גם על השדה גדר זה, שגם מצד השדה חייבים ליתן להמצרן את השדה, וכאילו יש לו קצת קנין בזה - עד"ז ממש הוא בנדון דהכותל, שאף שזה רק זכות מטעם היזק ראי', מ"מ י"ל שבד"מ נמשך גדר זה גם על החצר, וגם מצד המקום חייבים לבנות כותל.

וכמו שבנוגע לדדב"מ נחלקו בזה רש"י והרמב"ם, שלרש"י לא אמרינן שמהזכות שיש בשדה חבירו נמשך שיש לו קצת קנין בזה, משא"כ להרמב"ם אכן אמרי' כן, עד"ז בנדון דהכותל, שלרש"י לא אמרי' שהזכות שיש לו לחייב חבירו לבנות כותל בחצירו נמשך גם על המקום, משא"כ להרמב"ם אכן אמרי' כן, וס"ל שנעשה גדר בהחצר גופא, שגם מצד החצר מוכרח להיות כותל.

ומזה מסתעף מחלוקת רש"י והרמב"ם בדין ד"מעדיף", דלרש"י היות ואין זה דין בהמקום, לכן אמרי' שמעיקרא חייב לעשות רק החצי, ומוסיפים רק כל מה שמוכרח בשביל היזק ראי', ולכן מעדיף קצת. ולהרמב"ם היות וזה דין בהמקום, אמרי' שמעיקרא חייב כ"א לעשות כותל שלם, ורק פוחתים מה שברור שאי"צ בשביל היזק ראי', לכן מעדיף הרבה. וכנ"ל בארוכה.