בלקו"ש ח"ה פר' וישב ב מבאר הרבי באריכות נפלאה, מדוע במעשה דיהודה ותמר לא עבר יהודה על איסור יבמה לשוק, וכן באיסור כלתו וכו'. בנוגע לאיסור יבמה לשוק של "לא תהיה אשת המת" וכו' מבאר הרבי, שלשלה אסור היה לייבם את תמר, מכיון שתמר הייתה מוחזקת שימותו אנשיה, וא"כ מובן שממילא יורד כל הדין של יבמה, גם לא היה דרוש ענין של חליצה, כי ענין חליצה שייך רק אם לא ירצה האיש לייבם, אבל לא בשעה שע"פ דין אינו יכול לייבמה.

וצ"ע, דלכאורה איך זה מתאים עם פשוטו של מקרא, דהרי הפסוק אומר שיהודה לא רצה לתת את שלה לתמר מפני שפחד שגם הוא ימות כאחיו וכדי להפטר מתמר אמר לה שתחכה עד ששלה יגדל, ז"א שיהודה הבין שבעצם ע"פ דין שלה בנו היה צריך לייבמה, רק שהיתה לו בעיה עם המציאות, כמו שרש"י מפרש שמוחזקת שימותו אנשיה, שלכן חשש ששלה ימות. ולכאורה ע"פ המבואר בשיחה יהודה היה אסור לו ע"פ דין לתת את שלה ליבום, והיא כלל לא יבמה אלא אשת אח רגילה שלאח אסור להתחתן עמה, ומדוע נזקק יהודה לתרוץ אחר.