בסיום מס' מכות מובא ב' מעשיות: "וכבר הי' ר"ג ראב"ע ור"י ור"ע מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ור"ע משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו הללו כושיים שמשתחווים לעצבים ומקטירים לעכו"ם יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלנו שרוף באש ולא נבכה, אמר להן לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ.

"שוב פ"א היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדה"ק התחילו הן בוכין ור"ע מצחק, א"ל מפני מה אתה מצחק, א"ל מפני מה אתם בוכים, א"ל מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, א"ל לכך אני משחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אורי' הכהן ואת זכרי' בן יברכהו, וכי מה ענין אורי' אצל זכרי', אורי' במקדש ראשון וזכרי' במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכרי' בנבואתו של אורי', באורי' כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש, בזכרי' כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואותו של אורי' הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכרי', עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת".

בלקו"ש חי"ט (עמ' 73) מבאר כ"ק אדמו"ר דטעם המחלוקת בין התנאים הנ"ל שהוא: האם ההוה מכריע על העתיד, וע"ד חולה שרופאים אומרים שאם יצום צום גדלי' לא יוכל לצום יו"כ, האם חייב לצום צום גדלי' שזהו חיוב מדברי קבלה, אע"פ שעי"ז לא יוכל לצום יו"כ שזהו מדאורייתא, או שלא יצום צום גדלי' כדי לצום צום יו"כ.

ועפ"ז מבאר, די"ל דזהו החילוק בין ר"ע ושאר התנאים, ששאר התנאים סוברים שכיון שבהווה זהו חילול ה' גדול, הגם שלאחרי זמן יביא זה קידוש ה' וקידוש ישראל גדול, ש"מה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ", מ"מ העתיד אינו יכול להכריע את ההוה, ומכיון שעכשיו ה"ז חילול ה' וחילול ישראל עד כדי כך שהביא זה לבכי'.

משא"כ ר"ע סובר שהעתיד מכריע את ההוה, ומכיון שעי"ז שהי' חילול השם וחילול ישראל באופן גרוע, יביא זה לעילוי ויתרון בקידוש השם וקידוש ישראל לעת"ל - בגאולה העתידה, הכריע זה את המצב העכשווי עד שמזה בא ל"מצחק", שהעתיד הכריע את הוה, עיי"ש עוד באריכות (ועיין ג"כ לקו"ש חכ"ד עמ' 241).

ואולי ע"פ הנ"ל יש לבאר עוד מחלוקת של ר"ע, דהנה בסוף מסכת גיטין מובא מחלוקת בנוגע לנתינת הגט, ד"ב"ש סוברים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה דבר ערוה כו', וב"ה סוברים אפי' הקדיחה תבשילו כו', ר"ע סובר אפי' מצא אחרת נאה הימנה שנאמר והי' אם לא תמצא חן בעיניו".

ומבאר כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ד שיחת תצא סברת המחלוקת בפנימיות הענינים, ומבאר שם: דר"ע סובר שגם אם העבודה - בכוחות פנימים - שאוחז בה לא חסר בה, אלא שהיא בלי חן שאין לו געשמאק בזה, הנה כיון שדורשים מיהודי לעבוד את עבודתו בשמחה ובטוב לבב, לכן יכול להפסיק מעבדותו זו ולהתמסר לעבודה אחרת בו יהי' לו געשמאק.

וע"פ הנ"ל י"ל (בדא"פ), שר"ע סובר שהעתיד מכריע את ההוה, ולכן הגם שבעבודתו זו לא חסר שום דבר בפועל, אלא שבעתיד אם יקח עבודה אחרת יהי' לו בה יותר געשמאק, ה"ז מכריע את ההוה, וע"כ יפסיק מעבודתו העכשווית ויתמסר לעבודה אחרת בה יהי' לו געשמאק.

והנה סברת המחלוקת הנ"ל בין ר"ע לבין ר"י וראב"ע ור"ג, אפשר לקשר עם המובא בכו"כ מקומות בשיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר בקשר לסברת המחלוקת בין התלמוד בבלי והתלמוד ירושלמי. דהנה מבואר בלקו"ש (ח"ד עמ' 1338, ועיין ג"כ לקו"ש חט"ו עמ' 453 ואילך, חכ"ד עמ' 173 ואילך ועמ' 243) ששיטת הבבלי היא, שדנין ומכריעים המצב בהווה, ושיטת הירושלמי היא שצריך להשוות גודל ערך הענינים ודבר שהוא חשוב יותר, אף שבא לאחרי זמן, מכריע הוא את הדבר הקל אף שהוא נמצא עכשיו, ומבאר שם שזהו כי תלמוד ירושלמי הוא בבחי' אור ישר ותלמוד בבלי - "במחשכים הושיבני" - ה"ה בבחי' אור חוזר, עיי"ש.

ועפ"ז י"ל, שר"ע סובר ע"ד שיטת הירושלמי ור"י וראב"ע ור"ג סוברים ע"ד שיטת הבבלי. ועיין מ"ש בא' הגליונות לקשר "מחלוקת" יעקב אבינו ע"ה והקב"ה בקשר לסתימת הקץ, ע"ד מחלוקת הנ"ל בין הבבלי והירושלמי, ומבואר בכו"כ מקומות בדא"ח שרבי עקיבא הוא בחי' יעקב אבינו ע"ה (עיין לקו"ש ח"ז עמ' 342 בהערה ד"ה "אנשי אמת" ובכ"מ).

אולם לאחרי עיון יוקשה, דהנה מבואר בכו"כ מקומות בדא"ח, אשר ר"ע בהיותו בן גרים לכן הוא בבחי' בע"ת (עיין לקו"ש ח"ו עמ' 124 ובהערה 24 ובלקו"ש חי"א עמ' 107 וחי"ז עמ' 283), וידוע דבחי' בע"ת הוא בחי' אור חוזר (עיין בסה"מ תרס"א עמ' קסג ובכ"מ), ושאר התנאים ר"י שהיה רבו של ר"ע ור"ג וראב"ע שהי' הנשיא יש להם לכאורה המעלה דצ"ג, שהוא בחי' אור ישר, וא"כ מחלוקתם היתה צ"ל בהיפוך, דר"ע להיותו בבחי' אור חוזר יסבור ע"ד שיטת הבבלי ("במחשכים הושיבני"), שהו"ע אור חוזר שההווה מכריע את העתיד, ושאר התנאים שהם בבחי' אור ישר כנ"ל, יסברו כשיטת הירושלמי שהו"ע או"י והעתיד מכריע את ההווה. וצ"ע.