בלקוטי שיחות חלק כא פ' בשלח ב, וכן בלקו"ש חלק כט בהשיחה לסוכות (ובכמה מקומות) נתבאר, שאחד מדרכי התקשרות החסידים אל הרבי היא ע"י הליכה במנהגיו, "והחסידים - זיינען דאך מקושר צו זיי, לערנען תורתם (ע"מ לעשות) און גייען בדרכיהם - איז מנהג רבותיהם בידיהם".

והעירני חכם אחד, דלכאורה יש להבין איך מתאים זה עם מאמר רבינו הזקן הידוע (נדפס גם בספר מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תקלא) בענין ר' וואלף קיצעס תלמיד הבעש"ט שלא רצה לאכול ממליחה שאכל ממנה הבעש"ט, ושם נתבאר שזהו מחמת שורש הנשמות, שהבעש"ט הי' יכול לברר מחמת שורש נשמתו גם מליחה זו ואילו ר' וואלף קיצעס לא הי' יכול. ואם כן, כיצד יכולים אנו לנהוג כמנהגי הרביים, והרי אפשר שמנהגים אלה שייכים לרביים דוקא.

והנה לפי פשוטו הי' אפשר ליישב, שיש הפרש בין מנהג שנהגו בו הרביים למעשה לדברים שהודיעו שהם הוראה לרבים. אך מלשון השיחות שם (ועוד) משמע, שעצם הדבר שהרבי נהג באופן מסוים יש בזה משום הליכה באורחותיו.

אך אולי באמת יש לומר, דמאותו מאמר של רבינו הזקן עצמו ראי' להיפך, דמדוע נהג כן רק ר' וואלף קיצעס ולא מצינו זאת על שאר תלמידי הבעש"ט. ומזה ראי', דדוקא מי שהוא בעל מדריגה מסויימת רשאי וצריך להחמיר לעצמו אף שאינו נוהג כמנהג רבו, אבל כלל החסידים ואפילו גדולי תלמידי הבעש"ט לא היו נוהגים בהנהגה זו, אלא הלכו אחר מנהג רבם. ואפשר שע"י ההתקשרות אל הרבי יש בהם גם מענין זה שבו שמחמתו הוא נוהג מנהג מסוים זה (אלא שבר' וואלף הנ"ל הי' באופן אחר). ועצ"ע.