בלקו"ש חלק י פ' בראשית (ע' 15) איתא: "כוונת הכתוב במה שאמר "והנחש הי' ערום וגו'" מובנת בפשטות: היות ותמוה הדבר איך הי' יכול הנחש להטעות את חוה שהיתה במעלה גדולה בהיותה "יצירת כפיו" של הקב"ה".

ובהערה 20 שם: וי"ל שזהו גם מהטעמים דרש"י לפרש (ג, ד) "דחפה עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה" - כי בלא"ה אינו מוסבר עדיין כל צרכו איך הי' יכול להטעותה, ולכן צ"ל שהראה לה שבפועל אינה מתה. עכ"ל.

והנה כיון "שזהו גם מהטעמים" - נראה לבאר בזה עוד [שהרי התמיה היא, איפה מרומז בכלל בפשוטו של מקרא כל הסיפור שדחפה עד שנגעה בו ואמר לה כשם וכו', והלא בפסוק לא נאמר יותר מאשר "ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון", וא"כ מנין לרש"י סיפור זה?!] - דהנה בפסוק שלאח"ז (ג, ה) נאמר: "כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע". פירש"י שם: "כי יודע: כל אומן שונא בני אומנתו, מן העץ אכל וברא את העולם." "והייתם כאלקים: יוצרי עולמות", עכ"ל.

ולכאורה הסברה זו של הנחש דוקא מקלקל לעצמו מאד, ובודאי שלא האמינה האשה לדבריו ש"לא מות תמותון", כיון ד"כל אומן שונא בני אומנתו", וכיון שע"י אכילה מעץ הדעת יכולים להיות "יוצרי עולמות", א"כ אדרבה, זה דוקא מחזק מאד שכן "מות תמותון" - וכיון שה"נחש הי' ערום", ולא ערום סתם, כ"א "מכל חית השדה אשר עשה ה"א, ולכן הי' ביכלתו להטעותה" (לקו"ש שם ר"ע 16), א"כ אינו מתקבל על הדעת שיתן נימוק שיקלקל דוקא כוונותיו להטעותה?!

ואמנם פליאה זו מכריח בפשוטו של מקרא לומר שהוכיח והראה לה בפועל שאינה מתה, והיינו ע"י ש"דחפה עד שנגעה בו". והתועלת בדבריו ב"כי יודע אלקים כי ביום אכלכם . . והייתם כאלקים יודעי טוב ורע", היתה להסביר לאשה - אחרי שהוכיח לה בפועל שאין לחשוש (ח"ו) מאזהרתו של הקב"ה, ושאין הקב"ה מתכוון (ח"ו) באמת ל"מות תמותון", א"כ למה מעיקרא איכפת להקב"ה שכן יאכלו או לא יאכלו? ולמה גם בכלל כדאי לעבור על הציווי ולאכול, דאיזה תועלת יהי' מזה?

ולכן הי' צריך לומר ש"כדאי" לאכול כדי להיות "יוצרי עולמות" - וגם להסביר את איסורו מפני ש"כל אומן שונא בני אומנתו". וע"י ש"דחפה עד שנגעה בו" רצה להוכיח לה שאין סיכון (כביכול) בזה, וממילא כדאי לעבור על הציווי (ח"ו), וא"ש.

ועי' לקו"ש חלק ו' (ע' 144 הערה 9).