בגליון תת"כ הקשה הרב י"ל שי' אלטיין עמ"ש בלקו"ש חכ"א (ע' 253 סוף הערה 21) וזלה"ק: "מעין דוגמא לדבר: כהן שנתחלל אביו לא נתחלל הבן". עכ"ל.

והק', דהיכא משכחת מציאות כזו של כהן שנתחלל, והרי מפורש במשנה (סוטה כג, א) "וכהן אינו מתחלל", וכפי שיליף בגמ' שם (ע"ב) "ולא יחלל זרעו בעמיו - זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל".

[ודוחק גדול לומר (כפי שכותב בעצמו) שטה"ד יש כאן, וצ"ל "כהן שנתחללה אמו לא נתחלל הבן", כי לומר לטעות הדפוס כזו אין מסתבר, וגם אין מתאים לכללות המשך הענינים שם, שמבאר אם דבר נעשה קדוש ע"י קדושה כללית אחרת הנה גם לאחר שנתבטלה הקדושה מהדבר הקדוש עדיין נשאר הוא בהדבר הב', וזה אין מתאים לומר בנוגע להאם, כי היא אינה קדושה].

ובאמת קושיא עצומה היא.

ומטעם חומר הקושיא אולי אפ"ל בדוחק שכוונתו להלימוד הנ"ל גופא, ובהקדים, דהנה רש"י שם (ד"ה לא) בביאור הלימוד הנ"ל כותב וז"ל: "לא יחלל זרעו - בכהן הנושה פסולה לכהונה כתיב, ודרשינן בקידושין (עז, א) לא יחלל שני חילולין, אחד לה ואחד לזרעו, שהכהן מחלל את שתיהן, אבל הוא אין מתחלל", עכ"ל.

ולכאו' צ"ע למה מביא רש"י כאן הא דיש כאן שני חילולין, אחד לה ואחד לזרעו, מה זה נוגע להלימוד כאן - הלימוד כאן פשוט הוא, שממ"ש "ולא יחלל זרעו" למדין שרק זרעו מתחלל, ולא הוא, ומה שהאשה מתחללת אינו נוגע כאן כלל.

וגם צ"ע, שגם אם רש"י רוצה (מאיזה טעם) להגיד שגם היא מתחללת, למה כופל דבריו לומר "שהכהן מחלל את שתיהן", והרי כבר כתב "לא יחלל, שני חילולין אחד לה ואחד לזרעו", וכבר הכל מובן, ומהו טעם הוספה זו.

ולכן י"ל שכוונת רש"י לתרץ, שהיות ובפסוק זה יש רמז לב' חילולין, א"כ איך מביאה הגמ' ראי' מכאן שאין הוא מתחלל, הרי אדרבה י"ל, שהיות ויש כאן רמז לשני חילולין, ה"ז מרבה שהוא מתחלל, (א' לו וא' לזרעו), לכן כ' רש"י שהחילול הב' הנרמז כאן קאי על האשה, ובמילא "אין הוא מתחלל".

אבל הא גופא צ"ב, למה באמת אין אומרים שהחילול השני קאי עליו - לזה מוסיף רש"י "שהכהן מחלל את שתיהן", היינו שמלשון הפסוק נמצא שב' החילולין קשורים זב"ז, שהחילול השני שמרבים כאן, צ"ל חילול כזה שגורם גם על זרעו שיתחלל (כי העיקר בכתוב הוא "יחלל זרעו" ולכן הנ"ל תלוי בחילול הזרע שלו), ולכן אאפ"ל שקאי על הכהן עצמו, כי א"כ יהי' נמצא שכשהכהן נושא פסולה ומתחלל, זה יגרום שהזרע שלו ג"כ יתחלל, מבלי הגבלה אם נולד מביאה זו, או נולד לפנ"ז, - כיון שאין רמז בתורה לומר שזה קשור עם הזרע הנולד מביאה זו דוקא - וזהו דבר שאא"פ, דכיון שכבר נעשה קדוש לפנ"ז, איך יתחלל אח"כ. [ופשוט שאין אומרים שזהו גזה"כ גרידא, היפך השכל].

ומזה הכרח שאין כוונת הכתוב להרבות שהוא מתחלל, כ"א קאי על האשה, ואצלה אמת כן הוא שכשהיא מתחללת, מתחלל זרעו הנולד מביאה זו ג"כ. והא דאין שאר הבנים שלו מתחללים ע"י הביאה האסורה עמה, אין נוגע לעניננו כלל, כי לביאה זו אין קשר כלל לשאר הבנים שלו, והזרע שלו השייך לביאה זו - שזהו הולד שיוולד מביאה זו - אכן נתחלל. [משא"כ אם היינו מרבים שהוא מתחלל, היינו צריכים לומר שכל ה"זרעו" מתחללים, גם אותם שנולדו לפנ"ז, מכיון שהם "זרעו" שלו בלאה"כ].

וזוהי כוונת רש"י (בביאור הלימוד "דאמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו - זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל"): "ודרשינן בקידושין לא יחלל, שני חילולין אחד לה ואחד לזרעו [ואאפ"ל שהדרש הוא אחד לו ואחד לזרעו, כי] - שהכהן מחלל את שתיהן [ז.א. שהחילול שנעשה בראשון צריך לגרום חילול בהזרע, וזה אאפ"ל בנוגע לו עצמו, כנ"ל, ולכן לומדים מכאן ש]אבל הוא אין מתחלל".

ועפ"ז נמצא שכל הלימוד מיוסד ע"ז שבאם הי' הוא עצמו מתחלל, הי' צ"ל הדין שהבן שלו מתחלל, והיות וזה אאפ"ל, לכן מוכרח לומר שהוא עצמו אין מתחלל.

וא"כ אולי זוהי כוונת ההערה "כהן שנתחלל אביו לא נתחלל הבן", לא שכן הוא בפועל (כי בפועל אין האב מתחלל), כ"א שמסוגיית הגמ' הנ"ל (עם פרש"י) נראה שהגמ' נקטה בפשטות שבאם הי' הדין שנתחלל אביו, אעפ"כ לא היינו אומרים שנתחלל הבן.

כ"ז כתבתי מפני חומרת הקושיא, אבל מובן שדוחק גדול להעמיסו בלשון ההערה.

ואולי מתחוור יותר לומר שמ"ש "כהן שנתחלל אביו", אין הכוונה חילול ממש, כ"א מה שנאסר לעבוד עבודה (עד שידיר ע"ד רבים שיגרשנה), ונק' "חילול" בשם המושאל, וע"ז כותב שאעפ"כ אין הבן נאסר אז מלעבוד עבודה.

אבל ג"ז דוחק כי מה שנאסר לעבוד ה"ז רק מדרבנן, ומה"ת מותר. וידוע שכל דיני דרבנן אינם משנים החפצא, וא"כ אי"ז נוגע למצב הכהן כלל, כ"א איסור גרידא, ולמה שיהי' קס"ד שהבן יתחלל (ואולי כוונת ההערה היא אליבא דאלו הסוברים שגם איסור דרבנן משנה החפצא, וא"כ באותו הזמן שאסור לו לעבוד עבודה נעשה מהותו חלל, וע"ז קאי ההערה שאעפ"כ אין הבן מתחלל).

וצע"ג בכ"ז.