בלקו"ש ח"ח שיחה ב' לפ' פינחס, מבאר כ"ק אדמו"ר טענת בנות צלפחד "והוא לא הי' בתוך העדה הנועדים על ה'" (במדבר כז, ג) ומ"ש רש"י ד"ה "והוא לא הי'" "... רבי עקיבא אומר מקושש עצים הי'. ורבי שמעון אומר מן המעפילים הי'". ובסעיף ג' מדייק רבינו במה שרש"י הביא שמות בעלי האמרות, ובפרט שבגמ' (שבת צו, סע"ב) וב'ספרי' (שלח טו, לב) מובאת דעה זו "מן המעפילים הי'" בשם ר' יהודה בן בתירא, ורק ב'ילקוט' הוא בשם ר"ש, ועיי"ש הביאור בשיחה.

ובהע' 11 כותב כ"ק אדמו"ר, וזלה"ק: "להעיר, שע"פ גירסא זו שברש"י (וכן לפי גירסת הילקוט שבהערה הקודמת), יומתק מה שאמרו (גיטין מט, ריש ע"ב) "לעולם מתני' ר"ע היא דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן ור"ש היא דדריש טעמא דקרא" - דלכאורה הי' אפשר לתרץ בפשטות "מתני' ר"ש היא" - כי לדעת אלו החולקים על ר"ע וסוברים שצלפחד לא הי' מקושש, ואין דורשים הג"ש ד"במדבר במדבר", בהכרח שדורשים ג"ש אחרת שר"ע אינו דורשה (ראה תוס' שבת צז[1] רע"א), וי"ל שהיא הג"ש ד'שדה שדה' (גיטין שם, א). ולכן א"א לתרץ "מתני' ר"ש הוא" - כי מכיון שר"ש אינו דורש הג"ש ד"במדבר במדבר" וי"ל שדורש הג"ש ד"שדה שדה" וס"ל בדניזק שיימינן", עכלה"ק.

והנה בערכין (טו, א) כתב התוס' (ד"ה 'הוו להו') שאף שלימוד זו ד'שדה שדה' נקרא בגמ' גז"ש אבל אין זו גז"ש גמורה (ע"כ מהתוס'), אלא כמ"ש המהר"י צדק (הובא בשטמ"ק ב"ב ו, ב) בשם ר"ת, שכל מקום שהגמ' אומרת "נאמרה תיבה זו למעלה ונאמרה תיבה זו למטה" כבנדו"ד, לא דיינינן ליה דין גז"ש, אלא כמו לימוד סתום מן המפורש.

אולם הרמב"ן בהשגות לסהמ"צ שורש ב ד"ה 'והנה ראינו' (אנצי' תלמודית ערך גז"ש), כותב שיש שני מיני גזירה שוה, הא' - גז"ש שאינה באה אלא לפרש מה שכתוב בתורה. והב' - גז"ש המלמדת דין מחודש שאינו כתוב. ובהמשך שם באנצי' הביאו מ"ש הריטב"א, שגז"ש שאינה אלא גילוי מילתא שכל מקום שנכתבה מילה זו פירושה כך אינה גז"ש ממש, ובלשונו (שטמ"ק ב"מ פז, ב) ילמד סתום מן המפורש. ובהע' 93 כתבו שיש לחקור אם זה מתאים להרמב"ן הנ"ל שגם ג"ש המפרשת את הכתוב היא בכלל ג"ש.

אכן מהע' הנ"ל נראה שהג"ש ד"שדה שדה" אף שכתבו התוס' (שם) שהוא לימוד סתום מן המפורש, הרי היא בכלל גז"ש, שכיון שקיבלה ר"ש, לכן לא קיבל הגז"ש "במדבר במדבר", כמ"ש התוס' בשבת שם[2].

ויש להוסיף, שעפ"ז ג"כ מובנת יותר דעת רבי ישמעאל החולק על ר"ע (ב"ק ו, ב), לגבי מה שמזיק צריך לשלם מעידית ("מיטב שדהו ומיטב כרמו"), אם בדניזק שיימינן, ומעידית כזו צריך המזיק לשלם (ר"י), או בדמזיק שיימינן וצריך לשלם מהשדה הכי טובה שיש לו (ר"ע). ובגמ' שם "מאי טעמא דר"י, נאמרה שדה . . מה שדה האמור למעלה דניזק . . ור"ע מיטב שדהו כו' ישלם דהאיך דקא משלם". ובהמשך, הגמ' מפרשת שלר"י אהני גז"ש ואהני קרא, עיי"ש. ולכאו' ר"ע החולק על ר"י ס"ל דלא אתי גז"ש ועקר ליה לקרא (רש"י), ואיך יתכן שלר"י מגז"ש שאינה גמורה נלמד לעיקר הדין, וממשמעות הכתוב בפשטות נלמד רק במקרה דאי אפשר כו'. אבל ע"פ הנ"ל שאכן זו גז"ש גמורה[3] יובן היטב.