בלקו"ש חכ"ה שיחה לעשרה בטבת (ע' 267 ואילך), מבאר כ"ק אדמו"ר - על פי הכלל שהקב"ה מקדים רפואה למכה - שבהמצור על ירושלים שהתחיל בעשרה בטבת, הרי עוד קודם ה'מכה' שבו, הצרות והחורבן שהביא כו', היה בו ענין של 'רפואה'. וממשיך הביאור בזה (אות ג):

"די פעולה פון א מצור בפשטות איז - אז "אין יוצא ואין בא", קיינער פון דער באלאגערטער שטאט קען ניט ארויסגיין, דהיינו אז ס'איז א מצב וואו אלע מוזן בלייבן צוזאמען אין דער זעלבער שטאט.

"און קיין "פרעמדער" ניט פון תושבי העיר קען ניט אריין - ס'איז דארט נאר אידן פון העיר ירושלים, וואס ענינה איז - "עיר שחוברה לה יחדיו", זי איז מחבר ומאחד אלע אידן". עכ"ל, ותוכן הדברים שבעצם המצור היה ענין של גאולה, אחדות וכו'.

ויש להעיר לגבי פרט זה ש"קיין "פרעמדער" ניט פון תושבי העיר קען ניט אריין", שמצינו מפורש פרט זה לגבי ייעודי הגאולה, דאמרו חז"ל (ב"ב עה, ב): "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה - אמר רבה אמר ר' יוחנן לא כירושלים של עולם הזה ירושלים של עולם הבא, ירושלים של עולם הזה - כל הרוצה לעלות עולה; של עולם הבא - אין עולים אלא המזומנים לה".

ועד"ז הוא ברד"ק עה"פ - יואל ד, יז - "והיתה ירושלים קדש וזרים לא יעברו בה עוד": "וזרים לא יעברו בה עוד להרע להם כמו שעשו עד היום, גם אפשר שלא יכנסו זרים בירושלים כי תגדל קדושתה לעתיד, וכמו שההיכל אסור להכניס שם ואפילו ישראל כן תהי' כל העיר קודש שלא יכנסו בה זרים מאומות העולם" - שזה מדגיש עוד יותר שבהמצור (אף שלכאו' ענינו חורבן כו', הרי לאמיתו של דבר בפנימיות) היה 'מונח' התחלת הגאולה, שלכן לא יכול להיכנס זר שאינו מיושבי העיר.