בלקו"ש חל"ב שיחה ב' לפ' אחרי מבאר כ"ק אדמו"ר הטעם שהביא הרמב"ם בספר היד את הא שהכה"ג בסיום עבודת יוהכ"פ "לובש בגדי עצמו ויוצא לביתו וכל העם מלוין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה על שיצא בשלום מן הקודש" - דלכאורה, מה מקום לסיפור זה בספר "הלכות הלכות"?

ומבאר, ש"זה שהכה"ג "יוצא לביתו" נחשב כגמר וסיום עבודתו ביוהכ"פ, דכיון שראשית עבודתו היא בזה ש"שבעת יום קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו..." הרי נמצא, שהחזרה (יוצא) לביתו הוא הסיום וגמר העבודה שלו.

ולכן הביא הרמב"ם גם היציאה לביתו (ואופנה) ב"סדר כל המעשים שביום זה", ולא הסתפק בתיאור עבודתו עד יציאתו מן המקדש, כי גם מעשה היציאה לביתו הוא בכלל ה"מעשים שביום זה".

ויש לומר, שזהו גם הטעם שיציאת הכהן גדול לביתו היתה באופן כזה, ש"כל העם מלוין אותו", שי"ל שאין לוי' זו רק מטעם כבוד, אלא (בעיקר) כדי להראות ולהדגיש שהיציאה לביתו היא חלק ממעשי יום זה השייכים לכל העם, כנ"ל". עכ"ל בשיחה.

ולכאורה יש להעיר, שאם זהו גדר היציאה דהכהן לביתו ולכן מלוין אותו כו', מצד שתחילת העבודה היא בהפרשת הכהן מביתו, ולכן גם החזרה לביתו נחשבת מסיום וגמר העבודה - הרי היה צ"ל כן גם לענין שריפת פרה אדומה, שגם שם ישנו להדין ש"שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף אותה מביתו כדרך שמפרישין כהן גדול לעבודת יום הכפורים" (הל' פרה אדומה פ"ב ה"ב), ולפי הביאור כאן הרי גם שם הי' צ"ל ציון מיוחד של חזרת הכהן לביתו כגמר וסיום העבודה*.

ויש לחלק בכמה אופנים. ו"תן לחכם ויחכם עוד".