בלקוטי שיחות חי"ט ואתחנן - ג, בענין 'בר מצרא', מבאר כ"ק אדמו"ר שבדין 'בר מצרא' ישנם ב' סברות: א. לפי הרמב"ם - שהענין של שכינות הוא שייכות פנימית בין השכנים; ב. לפי רש"י - השייכות היא רק באופן חיצוני.

ובהמשך השיחה (אות ט ואילך) מביא, שמהמעשה של מרים בת בילגה, שבגללה קנסו את כל המשמרת, מזה לומד רש"י "מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכינו, וממילא טוב לצדיק וטוב לשכינו שמדה טובה מרובה".

ומהטעם דמדה טובה מרובה, מוכח שרש"י לא גרס הראי' של הפסוק "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". וצריך להבין מהו טעם החילוק אם הראי' היא מהפסוק או מפני ש"מדה טובה מרובה".

ולמסקנא כתב הרבי על הפסוק, שמהמילה "פרי מעלליהם יאכלו" לומדים שצדיק עושה שינוי בשכניו, עד ש'מעללי הצדיק' הוא 'מעלליהם' (של שכניו). ולכן רש"י לא גריס הפסוק, מפני שסבר שהשכינות אינה פועלת במהות השכן, אלא נשארת בתור שייכות חיצונית. ומקשה: למה צריך רש"י להגיע להטעם ד'מדה טובה מרובה', הרי אפילו אם היא שוה למדה ההפכית זה כבר מספיק.

ומבאר: שהענין של "אוי לרשע אוי לשכינו" הוא בכלל באופן חיצוני, מפני שפורעניות ועונש על ישראל בכלל הם רק בחיצוניות ולא ענין בפנימיות (כמרז"ל: "אי אתה עכור לעה"ב"). משא"כ בענין של "טוב לצדיק וטוב לשכינו", המשכת הטוב שבא מהשכינות עם הצדיק, היא טוב פנימי ונצחי שפעולתו היא בפנימיות של ישראל, ע"כ.

ולכאו' צ"ב, אם "בטוב לצדיק טוב לשכינו" הוא שייכות פנימית אפילו לפי רש"י ד'מרובה מידה טובה', א"כ הדרא קושיא לדוכתא, למה רש"י אינו מביא הפסוק המורה שהשייכות הוא באופן פנימי? ועוד יותר קשה לפי הנ"ל - דבמה הוא המחלוקת דרש"י והרמב"ם?

ולכאורה, ע"כ צ"ל, דהכוונה בפעולה פנימית - לשיטת הרמב"ם, והכוונה בפעולה פנימית ב'טוב לצדיק וטוב לשכינו' - לשיטת רש"י, אינו מסוג אחד. דלהרמב"ם הכוונה ב'פעולה פנימית' היא, שפועל על השכן שיהי' רשע, והיינו לא רק שהעונש מגיע אל השכן, אלא גם שהשכן עצמו נעשה רשע כמבואר בהשיחה. אבל כשמבאר שלרש"י ב'טוב לצדיק טוב לשכינו' נפעל הענין ב'פעולה פנימית', הכוונה שם היא, שהשכר והטוב שנפעל בהשכן ע"י שכינו הצדיק, נעשית באמת מהותו, והיינו שאף שעדיין לא נהי' צדיק מצד עצמו, אלא הוא רק שכן להצדיק, אבל מ"מ הטוב של הצדיק נמשך בפנימיותו. משא"כ הרע של הרשע שפועל על שכינו, לא רק שלא פועל עליו להיות רשע, אלא עוד יותר, אפילו רשע שכבר נפעל עליו אינו אלא ענין חיצוני ולא פנימי - ועדיין צ"ב.