בלקו"ש ח"ז פרשת צו א, מבאר כ"ק אדמו"ר דיוק לשון "צו" (לגבי לשונות אחרים ע"ד "אמור", "דבר"): שהמצוות נחלקים בד"כ בב' קווים: קו ימין או שמאל, וקו האמצעי, והמצוות שבקו האמצעי אמרם הקב"ה בלשון צו.

ובהמשך מבאר הרבי מעלת קו האמצעי: א) עולה עד פנימיות הכתר; ב) מבריח מן הקצה אל הקצה, שיש לו אותו תוקף בסוף ההמשכה כבתחלת ההמשכה.

ועד"ז הוא גם בנוגע למצוּוה (היהודי), שהמצוות שנאמרו בלשון צו מגיעים לפנימיות הנפש של המצוּוה, שהרי כמו שהקו האמצעי מראשיתו ועד סופו ה"ה בשווה, הנה בזה אין חילוק בין המצַוה להמצוּוה - פנימיות שלמעלה מגיעה לפנימיות שלמטה.

והנה בסוף השיחה, מבאר כ"ק אדמו"ר, מה שרש"י כתב בקשר למילת צו: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס", שבמצות צדקה הקשורה עם חסרון כיס, צריכים יותר זירוז, שאע"פ שזירוז נכלל בקו האמצעי בד"כ, מ"מ בשביל לקיים מצות צדקה כדבעי, צריך זירוז יתר. ז.א. להגיע עוד יותר פנימי בקו האמצעי, ובמילא ה"ז "תופס" יותר את עצם הנשמה, ע"כ.

ולכאורה צריך ביאור, שהרי בתחילת השיחה נתבאר שמעלת קו האמצעי היא, להיותה מראשית ההמשכה ועד סוף ההמשכה אותה תקיפות ואותה מעלה, וא"כ, מהו הטעם שבשביל מצות הצדקה צריך להמשכה יותר פנימית מהקו, הלא לכאורה אין חילוק בהקו מראשיתו ועד סופו.

(ואולי עד"ז יש להקשות בנוגע למצוּוה: איך זה שבעצם הנשמה גופא דרושה פנימיות יתירה, הרי אין שייך חילוקים בעצם הנשמה, ועצ"ע).