בלקוטי שיחות כרך ה' עמ' 151 ואילך מבאר מעשיהם של שמעון ולוי בהריגת אנשי שכם וכו' שמצד קנאותם דקדושה (בדומה ל"קנאו את קנאתי" של פינחס, קנאי בן קנאי – לוי) שהגיעה עד עצם הנפש היו מוכרחים לנהוג באופן של "ויקחו איש חרבו ויהרגו כל זכר", ובפעולתם זו בא לידי ביטוי כוחו של הקב"ה כנרמז במאמר המדרש "שלא היו כולם לפני הקב"ה אלא כאיש אחד", עיי"ש.

ועל פי ביאורו של כ"ק אדמו"ר יומתק מ"ש במגילת בני חשמונאי (בחלוקה ל"נר ששי דחנוכה") מדברי מתתי' לבניו: "ואתה שמעון בני, אודה מעשיך כשמעון בן יעקב אשר הרג את יושבי שכם אשר חטאו על דינה אחותו", וק"ל.