בגמרא מגילה ז, ב: "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי (להשתכר ביין - רש"י) בפורים עד דלא ידע כו'. רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום (נשתכרו - רש"י) קם רבה...".

סיפור זה הובא ונתבאר בהרחבה ב'לקוטי שיחות' חל"א ע' 177 ואילך. ולפני כן נדפס בסמיכות לאמירת השיחות בהם נתבארה סוגיה זו ב"שיחות ש"פ שמיני וש"פ תזריע תשד"מ" שהופיע בשנת תשד"מ ('התוועדויות תשד"מ' כרך ב' ע' 1361 ואילך). וכן בשנת תשמ"ו ('התוועדויות תשמ"ו' כרך ב' ע' 871 ואילך).

אחד הדיוקים שדייק כ"ק אדמו"ר בשעת אמירת השיחה לראשונה (ראה תשד"מ שם ע' 1362, תשמ"ו שם) מדוע את תיבת "איבסום" המופיע בגמ' בלשון יחיד (ולא "איבסומו" לשון רבים) פירש רש"י בלשון רבים "נשתכרו"? ברם, דיוק זה הושמט כמעט לגמרי ב'לקוטי שיחות' חל"א שם,

ננסה לבדוק טעם הדבר ולבחון שמא מיושב הדבר תוך כדי ביאורו של כ"ק אדמו"ר במהדורה הסופית של השיחה (בלקו"ש שם).

ב. נקדים לברר האם באמת יש הבדל בין "לבסומי" ובין "להשתכר", דלכאורה, אם כפירוש רש"י שאין הבדל בין שתי ההגדרות, מדוע לא התבטאה הגמרא חייב להשתכר. כדמצינו לדוגמא במסכת ברכות ח, ב: "דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דברי דרבי יהושע בן לוי".

בעיון בדברי הפוסקים וגדולי ישראל מצינו שיש בזה, לכאורה, כמה שיטות:

שיטה ראשונה: לבסומי פחות משיכרות

הסבורים בשיטה זו הם השל"ה, הב"י בפירושו לטור, הרב חיים וויטאל ז"ל, הקרבן נתנאל וכן החידושי הרי"ם, שפתי חכמים למגילה, ועוד. להלן מקצת מדבריהם:

זה לשונו של השל"ה (תורה שבכתב שובבים ת"ת סט, ב): "...עוד יש לדקדק דקדוק הל' שאמר חייב לבסומי, כי השכרות גדול אינו נקרא בסומי רק מבוסם נקרא מי שאינו שיכור כל-כך . . הזהירנו באזהרה שלא נש[ת]כר כל-כך . . שמחוייב לישאר מבוסם".

בדומה לזה הביא הבית יוסף (בפירושו לומר סתרצ"ה) מארחות חיים:

"חייב איניש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו . . אך שישתה יותר מלימודו [- הרגלו] מעט". [את דברי הב"י הביא גם בספר יסוד ושורש העבודה (שער י"ב פ"ז) כשלפני זה הקדים: "והנה דקדקו חכמי הגמרא בלשונם הצח והקדוש, ואמרו "לבסומי" ולא אמרו חייב איניש "להשתכר" בפורים..."], וכדברי הארחות חיים מפורש ב'כל בו' סימן מה.

וב"סוד מרדכי ואסתר להרח"ו ז"ל: הנדפס בחלק מהמהדורות פרי עץ חיים שער הפורים פ"ו (תעח, ב): "מצוה לשתות יין בפורים כי ריבוי החסדים דאבא ממתיק היין . . לא ישתכר אלא יתבסם עד דלא ידע..."1.

החילוק שבין שתוי (שיכרות מוחלטת) ו"לבסומי", שפירושו להיות בשמחה, נתבאר היטב בקרבן נתנאל (ברא"ש מגילה שם סימן ח' ס"ק יו"ד) בהרחבה, וראה גם יד אפרים להג"ר אפרים מרגליות.

גם הרא"מ מגור (בעל 'אמרי אמת') בהסכמתו לספר פסקי תשובה (מהרב אברהם פיוטרקובסקי), פיעטרקוב תרצ"ג-ז, ביאר בשם החידושי הרי"ם החילוק בין שיכרות ולבסומי, ובו נתבאר הדבר בספר שפתי חכמים למגילה. וראה עוד להלן סוף סעיף ד.

שיטה שניה: לבסומי יותר משיכרות

זוהי שיטת הב"ח (בפירושו לטור סתרצ"ה) הסבור להיפך משיטה הקודמת:

"ומיהו דוקא לבסומי . . הוא דדחינן לה. אבל מיהו צריך לשתות הרבה מלימודו שייסב לבו במשתה ויהיה שתוי או אפילו שיכור..".

(וכן משמע קצת סגנונו של עורך הספר "דרכי חיים ושלום"דלהלן בסעיף הבא).

שיטה שלישית: לבסומי ושיכרות היינו הך

רש"י כאמור בריש דברינו מפרש כך בפשטות הן את "לבסומי" והן את "איבסום".

הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הט"ו) כותב: "ושותה יין עד שישתכר...". גם הטור כותב: "וצריך שישתכר עד שלא ידע כו'".

אף השולחן ערוך העתיק לשון הגמרא כמו שהיא. ועל דבריו הביא הרמ"א (סתרצ"ח ס"ב): "וי"א דא"צ להשתכר כ"כ".

ג. ולתווך בין רוב הדיעות י"ל (בדוחק עכ"פ): יש שני מצבים של שיכרות א) שיכרות קלה. ב) שיכרות חזקה. לכל הדיעות צריך להיות במצב של "שמחה" כתוצאה משתיה, עכ"פ שיכרות קלה, ורש"י שכתב בפירוש "לבסומי" "להשתכר" אף הוא התכווין למסויימת הקלה.

(השל"ה והסבורים כמותו חולקים על הב"ח בהגדרת "לבסומי, אם בזה הכוונה לשכרות קלה, או שזה דווקא החזקה יותר, אבל שניהם סוברים שצריך להיות שתוי עד כדי שמחה).

כשרש"י כותב "נשתכרו", התכוין רש"י לפרש את המציאות בפועל שאכן שניהם נשתכרו. ומה שהגמרא הדגישה זאת בלשון יחיד - לכאורה אפשר לבאר ע"ד מה שהביא בספר "דרכי חיים ושלום" (מונקאטש ת"ש) סימן תתג (במהלך תיאור סעודת פורים של בעל ה"מנחת אליעזר" במחיצת יחידי סגולה - תוך התרוממות הנפש לעילא ולעילא ודיבורים בלתי רגלים):

"בבחינת נכנס יין יצא סוד עיין בשער יששכר . . שאצל הצדיקים בעת שמחה ובפרט בפורים אשר בדיחא דעתם כמצוות התורה ודברי חז"ל אשר יגלו בדבריהם קצת מהצפון בלבותם בכל ימות השנה בבחינת הצנע לכת אך צריכים ליזהר שלא ידברו כזה בעת שהם מבושמים קצת וכו' ופן יגלה יותר וכו' רק לגלות מעט בתחילת שתייתם . . וז"ש נכנס יין יצא סוד (היינו בתחילת כניסת היין ששותה לבסומי אז) יצא סוד (אז יצא סוד מה שרוצה לגלות כדי לשמח לבב אנ"ש ובנ"י) אבל לא אח"כ כששותה הרבה פן יאמר ויעבר את הגבול ממה שרוצה לגלות כמובן".

ולפי זה אכן אפשר לבאר שב"איבסום" כוונת הגמרא להדגיש שרבה אכן נכנס לשטחה קלה אך כתוצאה מזה, בשלב שני, נשתכרו שניהם, וה"איבסום" הוא הקדמה להתעלות של רבה (המסופרת שם בהמשך) ש"קם רבה ושחטי' כו'" כמבואר בהרחבה בהשיחה, כדלהלן.

ד. והנה בסעיף ד בהשיחה (בלקו"ש) איתא: "ובזה מבוארת גם הדגשת הגמרא "איבסום" - "נשתכרו" (לשון רבים), היינו שרבה ור' זירא שניהם נשתכרו, ומשמע ששכרות שניהם גרמה ל"קם רבה שחטי' לר' זירא". כי (לא רק מעשהו של רבה אלא) גם מיתת ר' זירא היתה מפני שהגיע למצב של שיכרות המביאה ל"כלות הנפש" של האדם כנ"ל, אלא שזה נעשה בו ע"י רבה, 'קם רבה שחטי' לר' זירא'".

והנה לכשנדייק היטב, הרי אף שלכאו', היה צריך להיות כתוב "איבסמו" בלשון המדגישה רבים, הרי באמת גם הלשון "איבסום" כולל לשון רבים. וראיה לדבר: א) מדלא כתבה הגמרא איבסום רבה או איבסום רב זירא יכולה, איפוא, להיות המשמעות שזה מוסב על שניהם. ב) בגמרא סנהדרין לח, א. (גמרא זו הובאה באופן חלקי בהערה בשיחה הערה 32): "בני ר' חייא הוו יתבי בסעודתא קמי רבי ולא הוו קא אמרי ולא מידי אמר להו אגברו חמרא אדרדקי כי הכי דלימדו כיון דאיבסום, פתחו ואמרו כו'. ג) ע"ד הלשון (ברכות ח, ב. שהובא לעיל אות ב') דאישתכור - למרות שמדובר בזוג-חכמים!

לסיכום: "לבסומי" הוא להיות במצב של שמחה וטוב לב, שיכורות קלושה אשר לפעמים מסתעף ממנה מצב של שיכרות שלימה וכמעשה הנ"ל (ראה גם שפת אמת למגילה שם: דאין הכוונה שמחוייב להשתכר כ"כ עד דלא ידע וכו').

וראה גם "תורת משה" להחת"ס פ' תצוה: מצוה לשתות כדי שכרות, אבל לא ישתכר רק יתיישב ביינו ויהי' בו מדעת קונו.

וכך: "איבסום" רבה התבסם תחילה, וכתוצאה מזה, בשלב שני, נשתכרו שניהם.

בסיום השיחה מסיים כ"ק אדמו"ר:

"והנה להלכה נפסק בשו"ע שיש חיוב לבסומי עד דלא ידע, ואין חוששים שיסתעף מזה שום דבר בלתי רצוי כו'2. ומזה מובן גם בנוגע לתוכן הרוחני של שתיית היין . . להגיע לדביקות כזו בסודות התורה המבטלת מציאותו כו'".

ויש לציין לדברי הרח"ו ז"ל ב"סוד מרדכי ואסתר" (שהובא לעיל בסעיף ב) שכותב:

"כי במקום יין המשומר בענביו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ולכן כי שחטי' רבה לר' זירא, בעי רחמי ואתסי, נמי חריך שקיא, לבטל דינא של גיהנם". ומסיימים בטוב.