בלקו"ש חכ"ו עמ' 105 מבאר הרבי את דברי הגמ' ביומא פ, ב לגבי שיעור ככותבת "קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתי' בציר מהכי לא מיתבא דעתי'. מיהו כולי עלמא טובא ועוג מלך הבשן פורתא", דשיעור זה אינו נמדד לפי גודל הגוף כיון שאינו שייך להחיות הפרטי דהאדם אלא להחיות הכללי דאין חילוק בין א' לשני, עיי"ש.

ויש להעיר מתוס' בסוכה ב, ב לגבי סוכה שלמע' מכ' דאמרינן בגמ' דאם יש בה (בהסוכה) יותר מד' אמות אפי' למע' מכ', כשירה, והקשו בתוס' ד"ה 'יש', "ותימה וכי נכשיר ברחבה משהו יתר מד"א אם היתה גבוהה מכ' אפי' טובא הא ודאי אין כאן צל סוכה", ובתי' הב' כתבו, ד"קים להו לרבנן דאפי' בגובה אלף אי אפשר שלא יהא כאן צל סכך פורתא אם היתה רחבה יותר מד' אמות כדאשכחן בפרק יוה"כ גבי כותבת הגסה דמיתבא דעתי' דאמרינן כו"ע טובא ועוג מלך הבשן פורתא". ע"כ.

ולכאו' לפי דברי השיחה דשיעור ככותבת השייך לכולם בשוה קשור להענין דחיות כללי דהגוף, אין לזה שייכות בכלל לצל פורתא דסכך הגבוה אלף אמה. וא"כ צ"ל בפשטות דמה שמביא התוס' כאן הענין דשיעור ככותבת הוא רק דוגמא לענין ד"קים להו לרבנן" שיעור זה, אבל צע"ק בזה מדוע הוצרכו התוס' להביא דוגמא לזה, הרי בהרבה מקומות מצינו ענין קים להו לרבנן בשיעורים.

ואולי י"ל בזה, דהנה קיימינן הכא בדעת רבי זירא דילפינן (לעיל ב,א) מ"וסוכה תהי' לצל יומם" דלמע' מכ' פסולה כיון שאינו יושב אלא בצל דפנות, ועיי"ש ברש"י ד"ה וסוכה תהי' לצל: "משמע אין סכך אלא העשוי לצל", ומבואר מדבריו דהחידוש דר"ז הוא דבנוסף להדין לגבי הגברא היושב בתוכה דכדי לצאת י"ח צ"ל צלתה מרובה מחמתה, יש דין לגבי חפצת הסכך שצ"ל "עשוי לצל".

וא"כ י"ל דמה שכתבו התוס' דקים להו לרבנן דאיכא צל פורתא הוא דקים להו דזה סגי לחפצת הסכך שיהא עשוי לצל, אבל אין הכי נמי לגבי הצלתה מרובה מחמתה המגיע להגברא היושב בסוכה יש חילוק בין רחב ד' לרחב הרבה יותר, וזהו הכוונה במה שכתבו דהוי ע"ד השיעור דככותבת, דודאי לגבי החיות פרטי דכאו"א יש חילוק בה"מיתבא דעתי'", אבל לגבי נקודת החיות, קים להו לרבנן דזה שוה בכל אחד.