על ספר דברים

הנה בעיוני בשיחות הק' העוסקים בביאורי ס' דברים ובפרש"י, התעוררו כמה הערות קצרות, ואמרתי ללקטם ולהביאם ביחד, לפי סדר הפרשיות.

בפרש"י דברים א, א: "ודי זהב - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר 'וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל'". ובלקו"ש חי"ד דברים (א) מאריך בביאור פרש"י זה, ותוכן דבריו שהכוונה בזה היא להדגיש את גודל החטא, ולכן מביא הכתוב "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל" - "כי בפסוק זה מודגש שהכסף וזהב שנתן הקב"ה - ולא נתינה סתם, כי אם "הרביתי להם" - מהם עצמם עשו דבר שהוא היפך רצונו של הקב"ה - הרי נקודה זו מבליטה את גודל החטא ביותר". עכ"ל.

ויש להעיר, כי כתוכן זה מבואר בפי' באר בשדה על רש"י: "הוכיח אותם ששתים רעות עשו, שלא די שעשו עגל, אלא עשו אותו של זהב, שעם הטובה שעשה להם הקב"ה שהרבה להם זהב, באותו דבר עצמו הכעיסוהו. משל למלך שנתן לעבדו חרב טובה, וביקש להכות בה את המלך". [ולהעיר שבכלל פי' זה - באר בשדה (שהוא תלמיד של המשכיל לדוד, המוזכר פעמים רבות בשיחות) - מקביל במדה רבה לשיטת רבינו בלימוד פרש"י עה"ת, ואכן רואים במקומות רבים מאוד שהערות וביאורים של רבינו ברש"י נמצאים כבר (בקיצור עכ"פ) בפירוש זה, אלא שבשעת עריכת הלקו"ש וכו' לא היה הספר תח"י ולכן לא ציינו אליו (כמעט)].

ויש לציין שבמפרשים אחרים פירשו בדיוק להיפך, ודייקו מלשון הכתוב שהביא רש"י - "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל", שדוקא כסף נתן הקב"ה בריבוי אך זהב לא. וכך מפרש הדברי דוד (להט"ז) התוכחה שבזה: "אילו עשו הבעל מן הכסף - היה להם תירוץ שהריבוי של כסף גרם זה, אבל 'וזהב עשו לבעל' - וזהב לא היה ריבוי". וכן מביא בצידה לדרך (מהאלשיך): "לו עשיתם את העגל מכסף, היתה חטאתכם קלה..באומרכם כי כסף שהרביתי לכם החטיאכם, אך הנה לא עשיתם אותו כי אם מזהב, אשר ממנו לא הרביתי לכם".

אך כמובן שאין זה פשוטו של רש"י, ומכל מקום לכאורה דיוק זה של "וכסף הרביתי להם" יש לו מקום, וצע"ק איך נפרנס דיוק זה לפי ההבנה הפשוטה ברש"י, כפי שהבינו בבאר בשדה ובלקו"ש.

בלקו"ש ח"ט שיחה ב' לפ' ואתחנן, מבאר טעם השינוי בין הציווי על פ' תפילין כמו שהוא בפ' בא לכמו שהוא בפ' ואתחנן (ופ' עקב). שבפ' בא נאמרו התש"י והתש"ר בחדא מחתא: "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך", משא"כ בפ' ואתחנן מפריד הכתוב ביניהם: "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך".

ותוכן ביאורו, שבסגולת התפילין בנצחון האויב יש ב' אופנים:

אופן אחד, כמ"ש בבחיי ס"פ מטות: "וטרף זרוע - בזכות תפילין שבזרוע; אף קדקד - בזכות תפילין שבראש". ולפי אופן זה, כל א' מהתפילין פועל בפ"ע: בזכות התפילין של יד - טורפים את זרוע האויב, ובזכות התפילין של ראש - את ה"קדקד".

אמנם אופן נוסף הוא, כמ"ש בגמ' (ברכות ו, א): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך - אלו תפילין שבראש", שלפי אופן זה אין כאן פעולה נפרדת לכל תפילין, אלא כללות ענין התפילין שבא בגלוי בתפילין שבראש - מפחיד את האויב באופן שאין מלחמה מלכתחילה.

ולפ"ז מבאר, שלכן בפ' בא - כאשר היו לפני כל החטאים כו' - היו במצב שלמעלה מהטבע לגמרי, הפועל יראה על האויבים באופן שאינם מתחילים להילחם כלל, ולענין זה פועלים התפילין באופן כללי בלי חילוקים, ולכן נאמר שם התש"י והתש"ר בחדא מחתא;

ואילו בפ' ואתחנן (ועקב), לאחר שכבר ידעו שמשה לא יכניס את ישראל לארץ והכל יהיה באופן יותר טבעי כו', הרי כן צריכים להגיע למלחמה, ולענין זה צריכים את פעולת התפילין באופן שכל אחד מהם פועל פעולה מיוחדת, ולכן שם מפריד הכתוב בין "וקשרתם לאות על ידך" לבין "והיו לטוטפות בין עיניך".

ובהמשך הדברים מבאר, שהטעם שענין זה של מלחמה באופן טבעי כו' התחדש בעיקר בספר דברים, הוא מצד השייכות של ס' דברים לענין המלכות שפעולתה באופן דהתלבשות בטבע כו' - ראה שם בהע' 49*.

ולכאורה יש להעיר, שגם הפסוק שבו מבואר זה שהאויבים מפחדים מפני האויב באופן שלמעלה מהטבע לגמרי, שלפי המבואר בשיחה שייך הוא דוקא להאופן שבו היו ישראל בפ' בא לפני כל החטאים וכו' (ולא להמצב שהיו בפ' ואתחנן ועקב) - נמצא גם הוא בספר דברים! שהרי הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" הוא בפ' תבוא (כח, י). ודו"ק.

בפ' ראה עה"פ (יג, ה) "ובו תדבקון" - מפרש רש"י: "הדבק בדרכיו. גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה".

ובפי' "קבור מתים" - הנה מובן בפשטות שכוונת רש"י היא לדברי הגמ' (סוטה יד, א), שהקב"ה קבר את משה רבינו, כמו שכתוב (ברכה לד, ו) "ויקבור אותו בגיא".

אך בשיחה מקשה על כך, כי אם זו כוונת רש"י היה לו להביא במפורש ראיה זו, "שהרי הפסוק הזה הוא לאחרי פרשתנו - בסוף פ' ברכה"? כלומר: מהיכן אמור התלמיד (בפרשת ראה) לדעת שכוונת רש"י היא לקבורת משה, שעדיין לא למד עליה בכלל (כי כתובה היא רק בפ' ברכה)?ולכן לומד בשיחה שאכן אין כוונת רש"י לקבורת משה, אלא לענין אחר לגמרי, עיי"ש בארוכה.

ולכאורה יש להוסיף ולחזק קושיא זו, שלא זו בלבד שהתלמיד (בפ' ראה) עדיין לא למד על קבורת משה ע"י הקב"ה, אלא יתירה מזו:

בפ' ברכה שם מביא רש"י ב' פירושים, מי קבר את משה: "ויקבור אותו - הקב"ה בכבודו. רבי ישמעאל אומר: הוא קבר את עצמו".

והנה, דברי רבי ישמעאל הובאו על ידי רש"י כבר בפרשת נשא (ו, יג): "ויקבור אותו בגיא - הוא קבר את עצמו".

וא"כ נמצא, שהתלמיד בפ' ראה, לא זו בלבד שאינו יודע עדיין כי קבורת משה היתה ע"י הקב"ה, אלא אדרבה - הוא למד כבר בפ' נשא להיפך, שקבורת משה היתה באופן ש"הוא קבר את עצמו"!וק"ל.

בפ' שופטים עה"פ (יח, יג) "תמים תהי' עם ה' אלקיך", מפרש רש"י: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו".

ובלקו"ש חי"ד שיחה א' לפ' שופטים מאריך בביאור דברי רש"י, ובסוף השיחה: "ואולי י"ל, דעל ידי קיום לא ימצא בך גו' תועבת הוי' - תהיה עמו, וכשהוא גם מצפה לו כו' וכל מה שיבוא מקבל בתמימות יהי' גם לחלקו". עכ"ל.

ולע"ע לא זכיתי להבין כוונתו הק' בזה, ואבקש מקוראי הגליון שי' להעיר בזה ויתבררו הדברים לאשורם.

בפ' תבוא נאמרו י"א ארורים (כז, טו ואילך), ובפרש"י כתב (כז, כד): "ראיתי ביסודו של ר"מ הדרשן, אחד עשר ארורים יש כאן כנגד אחד עשר שבטים, וכנגד שמעון לא כתב ארור, לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשבירך שאר השבטים, לכך לא רצה לקללו".

ובשיחת ש"פ תבוא תשל"ג האריך בהתאמת הי"א ארורים לי"א השבטים, ובתוך הדברים מבאר ש"ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה" שייך לשבט יהודה, ואילו "ארור שוכב עם אשת אביו" שייך לשבט ראובן.

[ויש להעיר, שכן כתב גם באברבנאל, אלא שהוא הסביר כן לפי שיטתו שאינה כרש"י, כי לפי רש"י אין "ארור" מיוחד כנגד שבט שמעון, ואילו לפי שיטת האברבנאל יש; ואמנם, זה ש"ארור שוכב עם אשת אביו" הוא כנגד ראובן כתבו גם במפרשי רש"י - נחלת יעקב ומשכיל לדוד - אך לגבי "ארור מטה משפט" כתב המשכיל לדוד שזה כנגד שבט בנימין].

ויש להעיר, שלפי הסבר זה יש לבאר נקודה מוקשית בפרשה זו של הי"א ארורים (שעמדו עליה בספרים):

הנה בפרשה זו, כל "ארור" כתוב בפרשה בפני עצמה; אך שני "ארורים" הנ"ל ("ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה..ארור שוכב עם אשת אביו") יצאו מן הכלל, שהם כתובים ביחד באותה פרשה! ולכאורה מאי שנא?

אמנם לפהנ"ל יובן, ובהקדים:

הנה רש"י כתב "וכנגד שמעון לא כתב ארור, לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשבירך שאר השבטים, לכך לא רצה לקללו". והעולה מזה, שיש קשר ושייכות בין ה"ארורים" כאן לבין ברכת משה לפני מותו שבפ' וזאת הברכה.

ומעתה יובן:

כשם שבברכת משה בפ' וזאת הברכה, הסמיך במיוחד ברכת יהודה לברכת ראובן (מה שלא עשה בשאר השבטים, שאת כ"א בירך בפ"ע), "וזאת ליהודה ויאמר" (לג, ז), וכפירוש רש"י שם: "סמך יהודה לראובן מפני וכו'" -

כך כאשר נאמרו הי"א ארורים כנגד הי"א שבטים, הסמיך הכתוב במיוחד את ה"ארור" שכנגד שבט ראובן ("ארור שוכב עם אשת אביו") עם ה"ארור" שכנגד שבט יהודה ("ארור מטה משפט גר"), על ידי שכתבן ביחד, בפרשה אחת. וק"ל.