א. בלקו"ש חכ"ט שיחה לחגה"ס (עמ' 211) דן בענין ההיתר על מנהג חב"ד לא לישון בסוכה, ומביא פתגם אדמו"ר האמצעי "ווי קען מען שלאפן אין מקיפים דבינה". ומבאר, דיסוד ההיתר ע"פ הלכה הוא, מפני "שכל המצטער בישיבת הסוכה פטור מישיבתה". דשיעור הדבר הוא, כמ"ש בשו"ע אדה"ז (סי' תרלט סי"ט) "שאם הי' לו טרחא כזו לישון בביתו לא הי' ישן בביתו א"צ לישן בסוכה", וכך הוא באמת בעניננו – "אז דער גודל הגילוי שבסוכה איז א מניעה ועיכוב צו שינה, איז מען דערפאר גופא פטור פון שינה בסוכה, וויבאלד אז אויך בבית וואלט מען ביי אזא מצב ניא געקענט שלאפן".

ובאות ח מוסיף ומבאר, דגם לחסידים שאינם בבחינת יחידי סגולה להרגיש האורות מקיפים דבינה, גם להם יש היתר לא לישן בסוכה. ומבאר, דטעם ההיתר להם הוא, כי חסידים הם, ובמילא, מנהג רבותיהם בידיהם, וז"ל: "מ'זעט דאך אבער אין דער הנהגה פון כמה וכמה, אז אויך אזעלכע, וואס זיינען נאך ניט אין דער דרגא פון (קענען) מרגיש זיין דעם "אור מקיף" שבסוכה, זיינען זיך ניט נוהג צו מהדר זיין צו שלאפן אין סוכה .. איז די הסברה אין דעם בפשטות: חסידים, זייענדיק מקושר צו רבותינו נשיאינו, לערנען תורתם (ע"מ לעשות) און גייען בדרכיהם – איז מנהג רבותיהם בידיהם" [ומביא ע"ז הגמ' (סוכה לב, ב) שרב אחא מהדר אתרי וחד].

דהיינו: שההיתר לחסידים הוא, כי היתר ומנהג שאצל הרביים – שייך בדרך ממילא גם אצל חסידים.

ואח"כ מוסף, דיש עוד היתר להחסידים – מצד צער, דהיינו – צער שלהם עצמם – שמצטערים לשנות ממנהג רבותיהם, וז"ל: "ונוסף בעניננו: דער ניט פירן זיך בפועל כהנהגת רבותיהם בכל שאפשר – מאכט בא זיי א צער (וואס המצטער פטור מן הסוכה) .. ויתירה מזו בנדו"ד, וואס דער מיטעלער רבי האט דעם ענין געמאנט פון חסידים" שבמילא "מצטער פארוואס דער ווארט פון מיטעלער רבי'ן דערנעמט אים ניט".

אשר מדיוק דברי הרבי בכ"ז מוכח ברור, שיש ב' דברים, היתר הראשון לחסידים, מצד מנהג רבותיהם, אשר בדרך ממילא שייך הוא גם להחסידים. והיתר נוסף, מצד החסיד עצמו – מזה שהוא עצמו מצטער. וכבר נעמד בביאור דיוק זה בהשיחה הר' ח"ר בקובץ היכל הבעש"ט שנה א' גליון ד' עמ' צא הערה 74, עיי"ש.

ולכאורה קשה להבין ענינו של היתר הראשון. הלא ההיתר שיש להרבי, שמצטער לישון בסוכה מחמת האורות המקיפים דבינה, אינו שייך כלל אצל חסיד, א"כ, האיך אפשר לפטור החסיד מחיוב המוטל עליו מפני המנהג של רבו כשסיבת המנהג של רבו אינה שייכת אצל החסיד כלל.

ב. והנה לכאורה יש מקום לדון בכל הנ"ל, ולומר דכל ההבנה הנ"ל בהשיחה מעיקרא – לאו דוקא היא.

דהרי, בתחלת השיחה מביא הלכה משו"ע (אדה"ז סי' תרלט סי"ב) ש"במקומות הקרים שיש צער לישן בסוכה מחמת הקור .. אין צריך לישן בסוכה". א"כ יש לומר, דמה שכותב בהשיחה על הענין של מנהג רבותיהם בידיהם, אינו היתר על לא לישון בסוכה, דהרי היתר לא לישון בסוכה יש בלאו הכי, מחמת הקור כמ"ש בתחלת השיחה.

אלא הענין של מנהג רבותיהם בידיהם שמביא בהשיחה – הוא כדי לומר, שלחסידים, הורשה, וגם מומלץ, להקל לסמוך על היתר זה שמחמת הקור הכתוב בהשו"ע, כדי להדר מצד אחר – בהזהירות של הליכה במנהג רבותיהם (ואשר לכן מבאר בהשיחה גודל המעלה של הליכה בדרכי רבו, עיי"ש בהשיחה).

אך הנה לבד הפשוט שביאור זה ריק מכל תוכן וגם סותר את עצמו מיניה וביה, דאם נקבל שההנהגה של הרב אינה שייכת אצל החסיד, א"כ אין ערך כלל לעשיית החסיד אחרי רבו, ובמילא אין בזה גדר של הליכה בדרכי רבו רק עשייה אחריו כמו מעשה קוף בעלמא.

עוד זאת, לפי ביאור זה יוצא, שלחסידם הגרים במקומות החמים, שאצלם לא שייכת הקולא שמחמת הקור (הכתוב השו"ע), ההקפדה שלהם לנהוג כמנהג רבותיהם בנדו"ד - היא נגד ההלכה.

ועוד זאת, פשוט שאין ביאור מבטא כלל תוכן כוונת השיחה, הקובעת סתם: "איז די הסברה אין דעם בפשטות: חסידים .. איז מנהג רבותיהם בידיהם", דהמשמעות ברורה – דהשאלה מעיקרא לא קיימת על חסידים, לא בנדו"ד ולא באף מקום, כי בכל מקום ובכל דבר נקטינן בפשטות אצל חסידים – שמנהג רבותיהם בידיהם[1].

ולפ"ז חוזרת הקושיא למקומה, האיך אפשר לפטור חסיד ממצוה המוטלת עליו מפני ההיתר השייך לרבו, הרי החסיד והרב הם לכאורה ב' אנשים נפרדים, והאיך אפשר לפטור אחד מפני היתר השייך להשני?

ב. והנה כדברים האלו ממש, מצינו גם בלקו"ש בשלח חכ"א עמ' 87 על מנהג רבותינו נשיאינו שלא לאכול פת בסעודה שלישית בשבת אלא להסתפק באכילת טעימא כלשהי לבד.

ומק' הרבי מדברי אדה"ז בשו"ע או"ח סי' רצא ס"ז שפוסק, דאין לסמוך כלל על הדיעות שמקילין לקיים סעודה שלישית שלא ע"י פת.

ומביא הרבי, פתגם אדמו"ר הרש"ב (היום יום כב אדר א) שההמשכה שבזמן סעודה שלישית היא מבחי' אַיִן, כמ"ש בפסוק "היום לא" (בשלח טז, כה). דהיינו, שהזמן דסעודה ג' הוא כדוגמת הזמן של לעת"ל – שאין בו אכילה ושתי'.

דעפ"ז, י"ל דהמרגיש את בחי' האין שבזמן סעודה שלישית, אין האכילה אצלו עונג – אלא צער, ולכן פטור מאכילת סעודה ג'.

וביאור הדברים: דהנה עיקר חיוב לאכול ג' סעודות בשבת אינה בשביל האכילה עצמה – אלא בשביל העונג שע"י האכילה, כמ"ש בשו"ע אדה"ז (סי' רפח ס"ב) "שמצות סעודות שבת אינה אלא בשביל עונג שבת". לכן מצינו דמי שהאכילה צער בשבילו אין חיוב עליו לכתחילה לאכול, כמ"ש בשו"ע (סי' רצא ס"א) "ואין צריך לצער את עצמו לאכול". ועוד אדרבה – אסור לו לאכול[2], כי אסור לצער עצמו באכילה, כדוגמת כמו מי שהאכילה מזקת לו, שכתוב בשו"ע (סי' רפח שם) ד"אדם שהאכילה מזקת לו שאז עונג הוא לו שלא לאכול, א"צ לאכול כלל וכמעט שאסור לו לאכול שלא יצטער בשבת".

שלכן, המרגיש האור העליון שמאיר בזמן סעודה שלישית – פטור מאכילה גם לפי ההלכה.

ומסיים שם, וז"ל: "אז דערפאר איז געווען מנהג רבותינו נשיאינו צו יוצא זיין די סעודה מיט א טעימא כלשהי, ווייל זיי האבן געפילט דעם אור וואס איז מאיר בסעודה שלישית, והחסידים – זיינען דאך מקושר צו זיי, לערנען תורתם (ע"מ לעשות) און גייען בדרכיהם".

דהיינו, שגם כאן מסיים בהיתר לחסידים – מצד מנהג רבותיהם בידיהם. וקשה הקושיא דלעיל, האיך אפשר לפטור חסיד מחיוב המוטל עליו מפני ההיתר השייך לרבו.

ג. ויש לומר הביאור בכל זה - בפשטות, ע"פ המבואר בכ"מ בשיחות הרבי (לקו"ש חל"ה עמ' 173, ועוד) על חילוקי הדיעות שיש בפוסקים האם מותר לסכן נפשו או למסור עצמו למיתה – על מצוות שאין חיוב למסור נפשו עליהם, דכל השקו"ט אינה שייכת אצל מי שלא קיים אצלו שאלה מעיקרה האם ימסור נפשו או לא, דההוא בלאו הכי מוסר נפשו, כי אצלו א"א באו"א.

ופשוט, שזה שתוקף רצונו למסור נפשו על ענין של מצוה, בכוחו להסיר ממנו הגבלת השו"ע, הוא רק כשתוקף רצונו זה הוא על ענין של מצוה. אך ודאי דאא"ל כן כדוגמתו על ענין של חטא, דאם תוקף רצונו לעבור על חטא הוא עד כדי כך שמוחלט אצלו למסור עצמו למיתה ע"ז, דיסור ממנו הגדרת השו"ע (ח"ו) בתוקף איסור החטא, דפשוט דזה אינו שייך כלל.

לפ"ז י"ל בעניננו, דהגדרת השו"ע – שצריך שהאדם יצטער בפועל כדי ליפטר מהמצוה, אינו שייך אצל החסיד – שאצלו מוחלט בתוקף של מסירת נפש לא ליפרד מתנועה של רבו. דאם אצל אדם רגיל, שיעור הדבר הוא ע"פ השו"ע הוא, שצריך שיצטער בפועל – כדי ליפטר מהמצוה, אצל החסיד, שאצלו נוגע הדבר עד למסירת נפש (בסיבת הנהגה קדושה – לא ליפרד מתנועה של רבו), גם אם אינו מצטער בפועל – פטור הוא ממצוה.

וי"ל ביאור אותם הדברים בסגנון אחר – ובהקדמה:

דהנה נקודת החידוש בהשיחה הוא, דגם צער שמסיבה רוחנית פוטר האדם מקיום המצוה. שלכן הרבי, שמצטער מהאורות המקפים דבינה או מהאין שמאיר בזמן סעודה ג', פטור הוא מהמצוה.

והענין הוא בפשטות גם ע"פ ההלכה, כי להלכה אין נפק"מ­ כלל בסיבת הצער, אם הוא צער שמסיבה גשמית או מסיבה רוחנית, דאם רק האדם מצטער בפועל פטור הוא מהחיוב ע"פ הלכה[3].

ועי' מ"ש בגליון הקודם עמ' 16 (בנוגע לענין אחר), דהנחה פשוטה היא בתורת הרבי בכ"מ, דלהלכה גם מציאות רוחניות היא מציאות, כי בתוקף המציאות של איזה דבר, אין חילוק בין מציאות רוחנית למציאות גשמית, דמאחר שהדבר קיים במציאות מציאות הוא. אלא שבכלל, אין ההלכה עוסקת במציאות רוחנית אלא רק במציאות הגשמית. אך אם המציאות הרוחנית גורמת לפעול שינוי גם במציאות הגשמית, אז יש למציאות הרוחנית כל תוקף המציאות לפי ההלכה. ובמילא בעניננו, כיון שהרבי מצטער בפועל מהאורות העליונים עד שלא לא יוכל לישון בפועל בסוכה, או עד"ז בסעודה ג', פטור הוא מהחיוב ע"פ ההלכה.

לפ"ז י"ל עד"ז בנוגע להחסיד. כיון שהצער שאצל הרבי פועל (בעקיפין) על החסיד למנעו מקיום המצוה, אף שהחסיד אינו מרגיש הצער, שוב לא נפק"מ להלכה כלל בסיבת הצער, אם הוא של החסיד או של הרבי, כי מאחר שהצער הוא המונע אותו מקיום המצוה למעשה, פטור הוא מהמצוה.

כי מאחר שהחסיד מוחלט אצלו לא ליפרד מתנועה של רבו בשו"א (עד כדי מסירת נפש), במילא, המציאות הרוחנית היא, שהרבי והחסיד יחד הם מציאות אחת ואינם אנשים נפרדים. ומכיון אשר תוקף רצונו זה לא ליפרד מתנועה של רבו, מונעת החסיד מקיום המצוה במעשה בפועל, במילא המציאות, גם לפי ההלכה, היא (כנ"ל), שהם מציאות אחת. לכן להלכה, הפטור שאצל הרבי חל בדרך ממילא גם על החסיד.