א. בלקו"ש חגה"ס חכ"ט (ע' 211) בביאור ההיתר על מנהג חב"ד שלא לישון בסוכה מביא הרבי פתגם אדמו"ר האמצעי "ווי קען מען שלאפן אין מקיפים דבינה", ומבאר דההיתר ע"פ הלכה הוא מפני דין צער, (כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' תרלט סעיף יט), דכן הוא בעניננו, "אז דער גודל הגילוי שבסוכה איז א מניעה ועיכוב צו שינה, איז מען דערפאר גופא פטור פון שינה בסוכה".

ומבאר (אות ח) דגם אלו החסידים שאינם בבחינת יחידי סגולה להרגיש האורות מקיפים דבינה, גם להם יש היתר שלא לישן בסוכה, כי להם צער - לשנות ממנהג רבותיהם. או באו"א קצת, שלהם צער - מעצם העובדא שפתגם אדמו"ר האמצעי הנ"ל אינו פועל עליהם. וז"ל: "דער ניט פירן זיך בפועל כהנהגת רבותיהם בכל שאפשר - מאכט בא זיי א צער (וואס המצטער פטור מן הסוכה)...ויתירה מזו בנדו"ד, וואס דער מיטעלער רבי האט דעם ענין געמאנט פון חסידים .. מצטער פארוואס דער ווארט פון מיטעלער רבי'ן דערנעמט אים ניט"

אך על זה מוסיף: "אע"פ אס דער צער קומט ניט פון דער סוכה עצמה, נאר פון אן ענין צדדי (פון זיין פחיתות המצב, וואס אים ארט ניט א ווארט פון מיטעלער רבי'ן) - איז אבער דער דין פון מצטער פטור מן הסוכה ניט נאר אין פאל ווען דער צער קומט פון דער סוכה עצמה, נאר אויך ווען די סיבה הצער (בישיבה בסוכה) איז פון א דבר שבמחוץ, אזוי ווי קור, גשמים וכיו"ב. וכן בעניננו, אז וויבאלד לפועל איז שינתו בסוכה פארבונדן מיט צער .. איז ער פטור מן הסוכה". ע"כ מדברי השיחה.

ב. והנה בקובץ אהלי שם (תשרי תשנ"א), הביא הגה"ח הר' שד"ו שי', שהקשו לו על דברי הרבי הנ"ל מהגמ' בדין אָבֵל שחייב בסוכה:

דהנה ז"ל הגמ' (סוכה כה, ב): "אָבֵל חייב בסוכה, פשיטא (מאי שנא היא משאר מצות, דאשמעינן רב לעיל דאבל חייב בכל מצות) מהו דתימא האי נמי מצטער, קמ"ל הנ"מ צערא דממילא (שהסוכה מצערתו כגון חמה או צינה) אבל הכא איהו הוא דקמצער נפשיה, איבעיה ליה ליתובי דעתיה (חובה עליו ליישב דעתו למצוה)" עכ"ל הגמ' ופרש"י.

עפ"ז הקשו לו, הרי גם החסיד "איהו הוא דקמצער נפשיה" כמו האָבֵל, דהרי החסיד מצטער מזה שהוא אינו נוהג כמו רבו, וא"כ יתחייב בסוכה - כמו אָבֵל.

וכותב הר' שד"ו שי', דבפשטות - אין כאן קושיא מעיקרא, כמ"ש בדברי בגמ' הנ"ל, שהצער שמחמת חמה וצינה הוא "צערא דממילא", שפירושו הוא כנ"ל מרש"י - שהצער הוא מהסוכה, אף שהצער שמחמת חמה וצינה אינה מהסוכה עצמה אלא מסיבה צדדית ­- שנולדה ע"י הסוכה. א"כ, כך גם החסיד שצערו הוא מזה שאינו נוהג רבו, צערו הוא גם מסיבה צדדית - שנולדה ע"י הסוכה, א"כ הוא בדיוק כמו - הצער שמחמת חמה וצינה (כנ"ל מהשיחה).

אבל האָבֵל, צערו הוא מהאבלות - שאינה בסיבת הסוכה כלל.

ג. אך אעפ"כ, בקובץ אהלי שם חוכך בזה, וכותב דאין התירוץ זה מספיק. כי מגמ' הנ"ל, ובפרט מדין המג"א שהובא בשו"ע אדה"ז (כדלהלן), מוכח - דגם צער האָבֵל הוא מהסוכה:

דהנה ז"ל שו"ע אדה"ז (סי' תרמ סעיף יג, מהמג"א) "אָבֵל חייב בסוכה ביום ראשון ואע"פ שצער הוא לו לישב בסוכה שהאבל חפץ להיות מתבודד להיות טרוד בצערו ובאבלו[7] - אעפ"כ חייב לישב בסוכה ולהסיר האבלות מלבו בענין שלא יהיה לו צער כלל בישיבה בסוכה, אבל אם אינו יכול להסיר האבלות מלבו כגון שהמת חביב לו מאוד ויש לו צער בסוכה שאינו יכול להיות טרוד שם באבלות כמו בביתו שישב שם בדד, פטור מן הסוכה[8]"

דמדברי אדה"ז (והמג"א) אלו, שאם אין האָבֵל יכול להסיר צערו פטור מן הסוכה, מוכח, דאף שעיקר סיבת צער האָבֵל אינו מהסוכה (כנ"ל), סוף סוף - גם האָבֵל מצטער מן הסוכה. וכמפורש בדברי אדה"ז (מהרא"ש) "שצער הוא לו לישב בסוכה". וכן מוכח מדברי הגמ' עצמן האומרת ד"איבעיה ליה ליתובי דעתיה", דהיינו, שמחויב דוקא - להסיר צערו, ולא לישב בסוכה אף אם אינו יכול להסיר צערו, דלכאורה מזה הוא יסוד דינו של המג"א, דאם אינו יכול להסיר צערו - פטור מן הסוכה[9].

דמזה ברור, שגם האָבֵל מצטער מן הסוכה, ואעפ"כ, חייב האָבֵל לישב בסוכה, א"כ, גם החסיד יהא דינו כמו האָבֵל. (ועי' בקובץ אהלי שם שתירץ בג' אופנים, עיי"ש.)

ד. והנה כל המעיין בהדברים דלעיל, יראה ברור, שלא הוסיף כלום. דאף שצדק במה שכתב שגם צער האבל הוא מן הסוכה, כנ"ל בשו"ע אדה"ז מהרא"ש, אעפ"כ, לא הועיל בזה כלום להשוות בין צער החסיד לצער האָבֵל.

כי גם לפי מ"ש אדה"ז (והמג"א והרא"ש) שהאבל מצטער מהסוכה, דברי הגמ' הנ"ל על החילוק בין צער האָבֵל להצער שמחמת חמה וצינה - במקומה עומדות (כמ"ש לעיל), אלא דקאי - על עיקר תחילת סיבת הצער. ופירוש דברי הגמ' הם כך, ששונה צער האבל מהצער שמחמת הצער שמחמה וצינה, שעיקר סיבת (תחלת) הצער שמחמת חמה וצינה - נולדה מהסוכה, משא"כ האבל, שעיקר סיבת (תחלת) צערו - לא נולדה מהסוכה.

ובמילא, החסיד שעיקר סיבת (תחלת) צערו נולדה מהסוכה, צערו הוא - כמו הצער שמחמה וצינה.

[ולהוסיף, דמהשיחה עצמה מוכח דלא חשש מקושיא זו כלל. דהרי בההערה 64 של השיחה מביא דברי רש"י על גמ' הנ"ל. ובהערה 20* מקשה מדברי השו"ע שמיד לפני הדין הנ"ל של אָבֵל. ואעפ"כ מקושיא זו לא נזהר כלום. דהיינו משום שאינו כלל]

ג. אך יש להעיר ולהוסיף בזה, ע"פ מה שכתבתי בגליונות הקודמים (גליון האלף ד' וג') דהנחה פשוטה היא בתורה הרבי דמציאות רוחנית היא בתוקף המציאות כמו מציאות גשמית, אלא שההלכה דנה רק על מציאות הגשמית. אך באם המציאות הרוחני פועלת במציאות הגשמית, גם להלכה יש לה כל תוקף המציאות כמו מציאות הגשמי.

דהנחה זו היא היסוד להחידוש שבשיחה זו, לפטור משינה בסוכה - מחמת צער שמסיבה רוחנית, שמצטער מהאורות מקיפים דבינה או מלשנות מהנהגת רבו. דהנקודה בזה, היא על יסוד הנחה הנ"ל, כי להלכה אין נפק"מ בסיבת הצער, מאחר שהמציאות היא שהאדם מצטער בפועל שוב אין מקום לחלק בסיבת הצער אם הוא מסיבה רוחנית או גשמית.

ונראה לומר, שבנקודה זו היה טעותם של המקשים הנ"ל, שעשו השוואה בין החסיד להאבל, בזה ששניהם הצער הוא מענין נפשי (סיבה רוחנית). כי בשניהם, הצער אינו פוגע בגוף האדם, אלא ברגשותיו (נפשו). ופירשו הם כך בדברי הגמ' ד"איהו הוא דקמצער נפשיה", "נפשיה" - רגשותיו, דלא כמו בחמה וצינה שהצער פוגע בגופו.

[והנה לבד שפירוש זה אין דברי הגמ' הולמו, כי "קמצער נפשיה", פירושו - שמצער את עצמו, דהיינו, שצערו - לא נולד מהסוכה , אלא מסיבת ענין של עצמו - מהאבלות (כמבואר לעיל).

ועי' בדברי שו"ע אדה"ז הנ"ל, שלא מביא כלל דברי הגמ' על החילוק שבין "צערא דממילא" להצער ד"איהו הוא דקמצער נפשיה", אלא נוקט בפשטות דהאבל חייב להסיר צערו. ועל כרחך צריך לומר דלא צריך לזה כי מציאות פשוטה היא - שצער האבל לא נולדה מהסוכה.]

אבל שיטת השיחה היא, כנ"ל, דאין מושג כזה בתורה - לחלק בסיבת הצער אם הוא מסיבה רוחנית או גשמית, [ובמילא דאין חילוק גם אם הצער פוגע בגופו או ברגשותיו]. כי העיקר להלכה היא המציאות בפועל - שהאדם מצטער, ומאחר שהאדם מצטער, שוב אין נפק"מ כלל בסיבת הצער אם הוא רוחנית או גשמית, ובמילא דאין מקום להשוואה כלל בין צער האבל לצער חחסיד.

*) לע"נ אבי מורי הרה"ת ר' עובדיה ב"ר נחמן זאב ע"ה, הכ"מ.

[7]לשון) הרא"ש "דאבל חפץ הוא להיות מתבודד ויושב במקום צער ואפילה כדי להיות טרוד בצערו"

[8]כ"כ) המג"א בשם ספר התניא

[9]) והטעם שדורשים ממנו לכתחילה להסיר צערו, מבאר בקובץ אהלי שם, דמכיון שמצות סוכה היא תשבו כעין תדורו, אם מצטער בהסוכה בענין דלא היה יושב בביתו בכה"ג ביטל אצלו מציאות הסוכה ואינו מקיים בה מצוה כלל, שלכן מצטער פטור מן הסוכה מצד תשבו כעין תדורו, תוד"ה הולכי דרכים סוכה כו א ובפוסקים, הובא בלקו"ש שם אות ב'. לפ"ז, באם הצער נולד ע"י הסוכה פטור מסוכה, אבל אם הצער נולד שלא ע"י הישיבה בסוכה דורשים ממנו להסיר צערו כדי לקיים מצות הסוכה.