בלקו"ש חל"ג ע' 35 ואילך מבאר כ"ק אדמו"ר הא דכתב הרמב"ם בסוף הל' ס"ת שכל היושב לפני ס"ת צריך לישב בכובד ראש באימה ופחד כי הוא עד הנאמן לכל באי עולם, שהוא ע"ד ענין האות דתפילין, שהאות ענינה עדות. אמנם מבאר שם החילוק בין הא דתפילין הוא עד ואות להא דהס"ת הוא עד לכל באי עולם, דבתפילין לא כתב הרמב"ם דינים מיוחדים מחמת היותם אות, דהיינו שיהא צריך לישב באימה ויראה לפני התפילין וכיו"ב; אבל לגבי הס"ת כתב הרמב"ם דמכיון שהס"ת הוא עד לכל באי עולם, לכן זה פועל עליו לישב באימה ויראה לפני הס"ת, ואין זה מחיובי הגברא לכבד ס"ת, אלא שהס"ת פועל על הגברא.

ובאות ד' מבאר דהא דמצינו ברמב"ם הל' תפילין פ"ד ע"ד פעולת התפילין בהאדם המניחן שעי"ז "הוא עניו ויר"ש ואינו נמשך בשחוק וכו'", לא כ' הרמב"ם שהוא מטעם שהם עד ואות, כי שם אינו צריך להביא טעם מיוחד, כי איירי שהתפילין עליו ומקיים המצוה, וא"כ מובן מאליו שקדושת התפילין פועל עליו; אמנם בס"ת איירי שיושב לפני ס"ת ואינו עוסק בתורה, ומ"מ הרי עליו לישב בכובד ראש באימה ופחד, כי הס"ת הוא העד הנאמן לכל באי עולם. והחילוק בזה מבאר וזלה"ק "וזהו גם החידוש בהעדות דס"ת לגבי האות דתפילין: בענין האות דתפילין כ' רש"י [עירובין צו ע"א] "שישראל צריכים להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקב"ה", ולכן זה קשור דוקא עם הפעולה דהנחת תפילין, שהוא דוקא בים ולא בלילה, ולא בשויו"ט, ואינה שייכת לנשים וקטנים. ולכן לא שייך בזה הדין דישיבה בכובד ראש באימה ופחד מצד גוף התפילין. אבל העדות דס"ת אינה מצד פעולת האדם, קריאתו בתורה וכיו"ב, אלא גוף החפצא של הס"ת עצמו "הוא העד הנאמן לכל באי עולם", שבנ"י מובדלים משאר העמים בזה שהם העם שבהם בחר ה' וכו'", עיי"ש.

ולכאורה אינו מובן כל צרכו דאם העדות ואות של תפילין קשור עם הנחתו וכמבואר ברש"י בעירובין הנ"ל, א"כ אה"נ דהעדות אינו קשור עם גוף התפילין ולכן אין צריך לישב באימה ויראה ובכובד ראש לפני התפילין, אמנם למה לא הביא הרמב"ם הא דהתפילין הוא אות ועדות ולכן צריך להיות שיפעול פעולתו על האדם המניחן, ולמה א"צ להביא בפ"ד הטעם דהוא עד ולכן בשעה שמניחן הוא עניו ויר"ש, וכמובן דהפעולה שיפעול עליו הוא לכאורה יותר גדול כשיודע שהתפילין שעליו הוא אות ועדות, ולא רק שמקיים מצוה שקדושתה גדולה וחמורה.

ואה"נ שאי הי' הטעם רק משום שהוא עד ואות א"כ לכאורה אינו שייך לאשה המניחתן [וכלשון השיחה "ואינה שייכת לנשים וקטנים"], משא"כ הא דהתפילין פועל מחמת שמקיים מצוה גדולה וחמורה שייך ג"כ באשה לכאורה, מ"מ משום זה לא הי' שביק הטעם העיקרי שהוה עד, וכנ"ל שהאדם היודע שבפעולת הנחת תפילין שלו הרי הוא מעיד עי"ז שבנ"י מחזיקים בתורתו של הקב"ה הרי"ז פועל עליו באין ערוך.

עוד יש להעיר דמצינו עד"ז בהאות דשבת שרש"י שם כ' "יצאו שבתות ויו"ט שהן עצמן אות בין הקב"ה לישראל דכתיב כי אות היא ביני וביניכם", ועד"ז ברש"י בפ' תשא ד"ה כי אות היא ביני וביניכם "אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה", ומבאר כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חל"א ע' 195 "דמשמעות הענין שמנוחת האדם ביום השבת היא לא רק מנוחה סתם מטורח מלאכה, אלא ש(זהו יום מנוחתו של הקב"ה, ובמילא) מנוחת האדם ביום הזה פועלת בו שינוי ועלי' במצבו עיי"ש.

וי"ל דהאות דשבת הוא ע"ד מש"כ הרמב"ם דס"ת הוא העד הנאמן לכל באי העולם, וכפי ביאור כ"ק אדמו"ר שבהם בחר לעם מכל האומות ולכן ממילא פועל הס"ת עליו להיות יושב לפניו באימה ויראה, הנה עד"ז שבת הוא אות שהקב"ה בחר אותנו לעם ליתן לנו יום מנוחתו למנוחה, וא"כ זה פועל שינוי ועלי' וכו', והיינו אף אי אינו שומר השבת כדבעי, מ"מ פועל עליו וע"ד דמצינו שאפילו ע"ה אינו משקר בשבת. וכמו שהעיר בהערה 28 שם מהב"ר, דאינו דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת, ומביא גם מהתו"ח (שמות תרלב, א) שבשבת יש שינוי גדול בדופק שביד ישראל מחמת אור העונג העצמי דיחידה כו'.

(ועיין בהשיחה הנ"ל דחלק לג בסופו שמבאר, דמכיון שהאות הוא שבחר הקב"ה בנו, הרי ידוע שהבחירה הי' בגופן של ישראל ובענין זה אין שינויים; משא"כ אם תלוי בשמירת תומ"צ או בקדושת הנשמה, הרי נוגע עד כמה הוא שומר תומ"צ, ועד כמה מתגלה קדושת הנשמה).

אמנם יש להעיר מהמשנ"ב סי' שד"מ שכתב בביאור הלכה ד"ה ואפילו בענין ההולך במדבר בשבת לענין הנחת תפילין, "ועוד יש סברא לחייבו דהלא פטור דשבת הוא מפני שהם עצמם אות וא"כ זה שעושה מלאכה לפרנסתו אין בו היכר [דלא מסתבר לומר דבקידוש לבד הוא ההיכר דהא עיקר האות הוא דהקב"ה שבת ממלאכתו ביום השביעי והוא ג"כ שובת] ואין להקשות דא"כ כל חולה שיש בו סכנה שמותר לחלל שבת יהי' חייב בתפילין וע"כ משום דשובת בשאר עניני מלאכות וכו", ומשמע שהאות הוא ע"י קיום מצות שבת בפועל וע"ד מצות תפילין הנ"ל. ואכ"מ.

ויש להעיר משו"ע אדה"ז הל' תפילין סי' לא סעיף ב' "י"א שהאות של שבויו"ט הוא חיוב המצות התלויות בהן ולפיכך גם חוה"מ אינו זמן תפילין וכו' וי"א שהאות הוא איסור עשיית מלאכה בלבד לפיכך חוה"מ שמותר במלאכה מה"ת חייב בתפילין", אמנם שם איירי רק מה גדר האות ולא מה שעושה בפועל. ויש לעיין מהי שיטת רש"י וכנ"ל בעירובין ופ' תשא [ושם הוא ע"ד פשש"מ], ומהו שיטתו בענין תפילין בחוה"מ, ואכ"מ.

ועייג"כ קובץ מגדל אור חו' ז(א) ע' 208-210.