בגליון האחרון - תתלה (עמ' 32 ואילך), האריך הר"ש שי' זאיאנץ לבאר את שיטתו בפירוש הסוגיא דמחמר (שבת קנג, ב), וכן את פירושו בשיחה בענין "עביד מעשה בגופי'" (לקו"ש חי"א עמ' 83 ובהערה 25*), וטען כנגד מה שהשגתי על פירושו בכהנ"ל (בגליון תתלד) ושהטעיתי את הקוראים בפירוש דבריו וכו', עיי"ש כל האריכות.

וע"ז אענה בלשון האבנ"ז או"ח סנ"ח בתשובה לא' (בהמשך לסנ"ז שהביא הרב זאיאנץ בדבריו) שהתעקש להעמיד את דבריו הראשונים, וע"ז כותב לו האבנ"ז בסוף התשובה: "והנה הרע בעיניך שכתבתי שדבריך הביאני לידי גיחוך, תאמין לי שבתחילה כתבתי בדרך המליצה, עכשיו הגיעני לידי גיחוך באמת, כי דמית להמלט לכלוב של עוף ושם כציפור נתפשת". ועד"ז בנדו"ד, שבאמת חסתי על כבודו של הרב זאיאנץ שי', ולא הארכתי לסתור כל דבריו בביאור דברי הגמ', אלא אך ורק מה שנוגע להראות שאין בדבריו כל ביאור על הערתי על דברי השיחה, וכמו"כ חלק מדבריו "נתבארו והובהרו" רק בגליון האחרון, אולם עכשיו שמתעקש על "חידושיו" בסוגיא ובהשיחה, מוכרחני לבאר עד כמה שהדברים מופרכים לגמרי הן מסברא והן מכל המ"מ שהוא בעצמו האריך לפלפל, אשר או שאינם שייכים כלל לנדו"ד, או שהם ראי' לסתור דבריו וכפי שיתבאר לפנינו בעז"ה.

ואתחיל בנוגע למ"ש דהפי' בדברי ר' יוחנן דבמחמר ובשוגג פטור מחטאת משום שהוקשה כה"ת לע"ז, שאין הכוונה כמו שהובא לעיל בדברי רבא ד"מה ע"ז עד דעביד מעשה בגופיה, ה"נ עד דעביד מעשה בגופי", אלא הכוונה משום שאין בו כרת במזיד, לכן פטור מחטאת בשוגג דבעינן דומיא דע"ז, וע"ז שאלתי (בין השאר), איך לא הרגיש שבגמ' מפורש להיפך ממש, וע"ז האריך רבות בגליון האחרון איך שאין כל סתירה ע"ז מסוגיא דידן עיי"ש.

וכל הרואה ישתומם איך אפשר לטעות בזה, דהרי ר' יוחנן בא כעת לפרש הן את טעם הפטור מחטאת בשוגג, והן את טעם הפטור במזיד מסקילה (בעדים והתראה) ומכרת (בלא עדים והתראה), דהרי ישנם דעות שכן מחייבים הן בשוגג והן במזיד וישנם דעות שמחייבים רק במזיד ולא בשוגג, ור' יוחנן בא ליתן טעם למה לדעתו יש לפטור את המחמר גם בשוגג וגם במזיד.

וא"כ כאשר ר"י בא להוכיח את דבריו (ודלא כהדעות האחרות), איך יתכן לומר, שזה שבשוגג הוא פטור מחטאת, הוא משום שבמזיד הוא פטור מעונש סקילה וכרת, כאשר זה גופא שבמזיד הוא פטור אינו מוסכם על כולם (וכנ"ל) ועדיין יש להוכיח זאת, ושוב לומר שהטעם וההוכחה שבמזיד הוא פטור מעונש סקילה וכרת, הוא משום שבשוגג הוא פטור מחטאת, וכל שבשוגג אין חטאת אין במזיד סקילה וכרת, והרי"ז פשוט לעשות חוכא ואיטלולא מר' יוחנן לפרש כן בדבריו, לתלות אחד בשני ולומר - שזה שבשוגג הוא פטור זה משום שבמזיד הוא פטור, וההוכחה שבמזיד הוא פטור זה כיון שבשוגג הוא פטור!

ואשר לכן, זה פשוט שר' יוחנן נתכוין שהפטור בשוגג מחטאת, הוא כדברי רבא לעיל, דילפינן מע"ז דבעינן מעשה בגופיה בשביל לחייב חטאת, ולכן במחמר הוא פטור מחטאת, ושוב אפשר לומר דממילא גם במזיד הוא פטור מעונש סקילה וכרת, משום שכפי שמדייק מהמשנה בסנהדרין כל שאין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה.

ומה שהאריך להוכיח שחיוב חטאת תלוי בכרת, וכי מישהו הסתפק בדבר? ובודאי שכל שברור לנו בעבירה מסוימת כשאין על זדונה כרת, ידעינן גם שאין על שגגתה חטאת, ומה זה שייך לעניננו, כשע"ז גופא אנו דנים האם מחמר בשבת במזיד חייב כרת או לא.

עוד יצא לחדש בגליון האחרון, שיתכן שמחמר יהי' חייב במזיד סקילה אבל לא כרת! וכנראה שאפי' לא הרגיש בגודל "החידוש", משום שלא נראה לו שיש צורך לבאר את המקור לזה והטעם לזה.

והרי מכל הסוגיא נראה ברור, שאם אנו סוברים כרמב"ח דיליף מ"לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך - בהמתו דומיא דידיה, מה הוא בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה, אף בהמתו נמי, בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה". אזי כמו שבכל מלאכות שבת - הנלמדים מאותו פסוק שממנו נלמד גם מחמר - העושה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל (וכמבואר ברמב"ם בהל' שבת פרק א' הלכה א'), הרי שכ"ה גם במחמר שבלי עדים והתראה חייב כרת, ועם עדים והתראה הוא נסקל. ואם אנו סוברים כרבא ור"י שאין סקילה במחמר במזיד, הרי פשוט שגם אין כרת, וכן להיפך.

ועד כדי כך זה פשוט לגמ', שאין כל חילוק בין אם אנו אומרים סקילה או כרת, שכשהעתיקו את המשנה דסנהדרין "המחלל את השבת וכו'" הן בקושיית רבא על רמב"ח והן בדברי ר"י, כתבו "ועל זדונו סקילה", אף ששם פשוט שצריך לגרוס "כרת", עיי"ש.

ובכלל איני מבין איך לא הרגיש הרב הנ"ל, שבמשנה דסנהדרין שהובאה כאן בסוגיא נאמר במפורש דאם אין כרת אין סקילה, וז"ל המשנה (בסנהדרין סו, א) "המחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת", וזו הרי משנה שלימה, שפירושה (כדמפרש רש"י שם) שהמחלל את השבת שנימנה לעיל במשנה בכלל הנסקלין, אינו חייב סקילה, אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

וא"כ די בזה להבין איך שכל האריכות שבדבריו בעמ' 36-37 בגליון האחרון (כולל "החקירה" על "סיבה" ו"סימן") הם דברים שמופרכים מיסודם מכל וכל.

עוד שם (בעמ' 35) בקשר למה שהראיתי בגליון תתלד, שבהשגות הרמב"ן מפורש להדיא דגם לר' יוחנן הלימוד מע"ז הוא כמו לרבא ש"מה ע"ז דעביד מעשה בגופיה ה"נ עד דעביד" כו', הנה ע"ז השיב הרב הנ"ל "הרי הבאתי בגליון תתלג מלשון רש"י בסנהדרין סה, ב שלא הובא הלשון "עד דעביד מעשה בגופיה", וכן מובא דרשא עד"ז ברש"י כריתות ב, א וממשמעות התוס' במכות יג, ב, שעיקר הדמיון הוא לגבי מה שחייב כרת (וכן מובא בפשטות בעוד מקומות) וגברא אגברא קרמית".

וכל הרואה חושב שודאי באותם מקומות איירי במחמר, ומ"מ הדרשא מע"ז היא לענין חיוב כרת ולא מצד שלא עביד מעשה בגופיה, וממילא מה אני מביא מהרמב"ן שאומר גבי מחמר, דהלימוד מע"ז הוא מטעם דלא עביד מעשה בגופי', ו"גברא אגברא קרמית"? אולם באמת בכל המקומות שהזכיר לא דובר כלל במחמר! ולכן לא נמצא הלשון "עד דעביד מעשה בגופי'", אלא הלימוד הוא מצד חיוב כרת וכיו"ב, דפשוט דבכל מקום ומקום הלימוד מע"ז הוא לפי ענינו, במקום שיש מעשה אבל ידוע לנו שאין חיוב כרת, הנה אז הלימוד מע"ז לפטור אותו מחטאת, הוא משום שאין כרת; ובמקום שהחסרון בהדמיון לע"ז הוא בענין המעשה, או שבכלל אין מעשה, או שיש מעשה אבל אינו "מעשה בגופיה" (כמחמר) - הנה אזי הלימוד מע"ז לפטור מחטאת, הוא משום שחסר בהדמיון לע"ז בפרט של המעשה.

[ולהעיר, דאפי' "לשיטתו" אינו מובן איך רוצה "להוכיח" מהתוס' במכות, והרי שם מבואר דבת"כ איכא דרשא אחריתי, ולכן "איצטריך דרשא דהכא", ושם בגמ' הדרשא מע"ז היא אמנם בענין המעשה (כמבואר בסוגיא דידן) "איתקש כה"ת כולה לעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה", ובמסורת הש"ס שם ציין לגמ' דידן, שג"כ לומדים מע"ז דבעינן מעשה וחיוב חטאת, ובכלל גם בגליון תתלג בלבל הרב הנ"ל בין הלימוד מהתו"כ בויקרא, לדרשה שבדברי רבא שהיא מהפסוק "תורה אחת יהיה לכם" שבפרשת שלח, ואכמ"ל].

ועדיין נשאר לבאר איך שדברי האבנ"ז שהבאתי בתחילת דברינו קאי גם על עצם הפי' של הרב הנ"ל בדברי רבא, וכן פירושו בשיחה בכלל, וכן על מה מוסבת ההערה שם שהכל נובע מאותו טעות בדרך הלימוד, וכ"ז יתבאר אי"ה בהזדמנות הקרובה אף שבאמת כל ההתעסקות בכ"ז (לבאר דברים הכי פשוטים לכל מעיין) לדעתי היא מיותרת. אבל הוכרחתי לזאת ע"י טענות הרב הנ"ל בגליון האחרון, וק"ל.