בלקו"ש חל"ג שיחה ב' לחה"ש, מביא פלוגתת התנאים המובאת במכילתא (יתרו. יט:) בנוגע לזמנה של הפרשה הנאמרת במשפטים (כד. ה. ואילך) "וישלח את נערי בני ישראל . . ויקח משה את הדם ויזרק על העם" (אשר ממנה למדים (בכריתות. ט.) שניים מהשלושה דברים אשר בהם נכנסו אבותינו לברית הרצאת דמים (היינו הזאה), וטבילה) - דנחלקו מתי התרחשו שני הדברים הנ"ל, דת"ק סובר: דביום לפני מ"ת היה זה (בחמישי בסיון); ור' יוסי בר' יהודה אומר "בו ביום נעשו כל המעשים".

ומפרש הרבי דבפשטות "בו ביום" היינו יום מ"ת - דלא כהרמב"ן שמפרש דבו ביום היינו יום לאחרי מ"ת ז' בסיון - ובכדי להוכיח ד"בו ביום נעשו" היינו ביום מ"ת מביא מהמפורש במדרש לקח טוב ד"כל אלו המעשים בו ביום נעשו" היינו בבוקרו של יום מ"ת קודם עשרת הדברות [אף שבמדרש לקח טוב לא קאי זה אשיטת ר' יוסי אולם מצויין בהערה 13 להתורה שלמה משפטים במילואים סכ"ז. ושם נאמר דלכאו' זהו אותו הלשון דר' יוסי, ועוד ראיות].

ומקשה רבינו אשיטת ר"י - דאמחז"ל (שבת. פו.), "דלכו"ע בשבת ניתנה תורה, וא"כ איך שייך שטבלו ישראל באותו יום, הרי הלכה פסוקה ברמב"ם ובשו"ע שאין מטבילין גר בשבת משום דתקוני גברא לא מתקנינן בשבת; או משום דאסור לדון בשבת ולטבילה צריך ב"ד וכבר נצטוו על שבת במרה, ושם מוסיף חומר בהקושיא, יעוי"ש.

ונקודת התירוץ שם: דאימתי הטבילה היא גמר גירות (ששייך לומר דיש בה משום תקוני גברא, או שצריכה ב"ד) רק בגירות שלאחרי מ"ת דהגר מקבל המצוות עוד קודם מילה וטבילה. אולם במ"ת כיון דנעשו מעשים אלו לפני קבלת התורה הרי דלא היה להם קבלת המצוות וממילא דלא היה בטבילתם חלות גירות. כך שלא היה בזה משום איסור בשבת, ע"ש באורך.

ב. והנה תירוצו של רבינו יתאים דוקא לפי המתבאר בלקח טוב דהטבילה היתה ביום מ"ת קודם עשרת הדברות. אולם ע' בלקו"ש שם, דכשמביא הלקח טוב שכ' דכל אלו המעשים נעשו ביום מ"ת קודם עשרת הדברות מצויין ע"ז בהערה 14 בזה"ל: "כ"ה בלקח טוב שם. וראה מרכבת המשנה על המכילתא שם, ואכ"מ", עכ"ל. ובמרכבת המשנה שם מסתפק האם לפי שיטת ר"י ד"כל אלו המעשים בו ביום נעשו" היינו קודם עשרת הדברות או לאחריה. ופשוט לי טפי לומר דלאחרי עשרת הדברות נעשו אלו הדברים כי נקט בפשיטות דמ"ת היתה מיד בתחילת הבוקר, דהרי בפסוק נאמר במפורש "ביום השלישי בהיות הבוקר . . וירד ה' אל הר סיני", משמע דהיה מיד בתחילת הבוקר כך שלא היה עת לאלו המעשים להעשות אלא לאחרי עשרת הדברות.

[ויש להוסיף עוד בזה מהמדרש רבה הידוע בשה"ש (המובא בריבוי מקומות כטעם על שניעורים בליל שבועות - מובא גם בלקו"ש ח"ד לחגה"ש), דאיתא שם "ישנו להם ישראל כל אותו הלילה לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה . . בא הקב"ה ומצאם ישנים . . הה"ד ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר" (וע' גם ברש"י יתרו יט. טז. ד"ה בהיות הבוקר)]. ועפ"י אופן זה בפי' דברי ר' יוסי דאלו המעשים בו ביום נעשו היינו לאחרי עשרת הדברות, הרי הביאור בשיחה הנ"ל שטבילת בנ"י שביום מ"ת לא היה בזה משום גמר גירות כיון שהיתה קודם קבלת המצוות - קודם מ"ת, לא יתאים עם אופן זה ולא יתרצו. - מכיון שטבלו לאחרי עשרת הדברות.

ומכיוון דדברי ר"י במכילתא נאמרו בכללות על יום מ"ת בלי פירוט הזמן אם לפני מ"ת או לאחריה [ובפרט דעפ"י המדרש רבה הנ"ל שפיר יותר שהיה זה לאחרי מ"ת] א"כ לכאו' יש צורך לבאר את דברי ר"י לאותו אופן דלאחרי מ"ת טבלו אבותינו.

ג. והנראה לבאר בזה, עפ"י מה שנתבאר בתורתו של רבינו בלקו"ש ח"ח (שיחה ג' לפ' נשא), דשם באות י' מבואר בנוגע לשבת שבו ניתנה תורה: דכשם ששאר מצוות שבסיני ביטלו הציוויים הקודמים וכמש"כ הרמב"ם "ערך גדול" (בפיה"מ ספ"ז דחולין) ד"כל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושים אלא במצוות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים הקודמים" (וע"ש הדוגמא מגיד הנשה), כן גם בנוגע למצוות שבת שברגע שניתנה מצוות שבת בסיני נתבטלה מצות שבת שניתן במרה. וממשיך שם בזה"ל "ובמילא קומט דאך אויס אז פון דעמולט אן זיינען די פריערדיקע שעות פון יענעם טאג געווען חול (בנוגע מכאן ולהבא) און ניט נקבע געווארן אלס "יום השביעי". און וויבאלד אז איידר ס'איז געזאגט געווארן דער פסוק מחלליה גו' האט זיך ניט געקענט לייגען די מציאות פון שבת בלויז אויף א חלק פון טאג, קומט דאך אויס אז אויך די שעות שלאחרי מ"ת זיינען ניט געווען שבת" עכ"ל שם.

ובהערה 47 דקאי אהא דהשעות שלאחרי מ"ת לא היו שבת נכתב בזה"ל: "ועפי"ז מובן טעם "גדול אחד" - הובא במשנה ברורה סו"ס תצ"ד וכתב ע"ז שהוא "טעם נכון" - דאכילת מאכלי חלב בחגה"ש הוא זכר לזה שלאחרי מ"ת לבשר הי' צריך הכנה רבה לשחוט ולבשל כו', ולכן אכלו לפי שעה מאכלי חלב - דלכאו' הול"ל דשבת הוא ואסור הוא כל היום. (וכמו שהובא טעם זה בשם ס' גאולת ישראל) עכ"ל.

וע"ש עוד בהערה *49 שנכתב בזה"ל: "אין להוכיח ממה שהקשו כמה ראשונים על מה שאמרו (שבת פ"ח) "כל דיבור ודיבור כו' חזרו לאחוריהן י"ד מיל", דלכאו' הרי יש בזה איסור תחומין - אשר סבירא להו שבשבת שבו ניתנה תורה היו מוזהרין באיסור מלאכה כי יש לומר שקושייתם הוא מה שחזרו על כל דיבור, גם בדיבורים הקודמים לזכור את יום השבת, קודם שבטל הציווי דשבת דמרה.

אשר מכ"ז מכוח דשיטת רבינו היא דלאחרי מ"ת [היינו לאחרי הדיבור ד"זכור את יום השבת"] נתבטל השבת עד כדי כך דהותרו בעשיית מלאכה כנ"ל. אשר לפי"ז מובן דאם הטבילה היתה לאחרי מ"ת א"כ הקושיא - דאיך יכלו לטבול בשבת - מעיקרא ליתא, מכיון שלאחרי מ"ת הותרו בעשיית מלאכה. ובזה יובן הא דהביאור בלקו"ש חל"ג נסוב רק באם נאמר דאלו המעשים נעשו באותו יום לפני מ"ת, מכיון דלאחרי מ"ת הרי קושיא מעיקרא ליתא. ומזה גם חזינן השלימות שבתורת רבינו. וממש שפתיים ישק.

ד. ומדי דברי בהשיחה שבחלק י"ח הנ"ל, אעיר מענין לענין באותו ענין. דעפ"י השיחה הנ"ל מובנת וביותר הנוסח בתפילת תקנת שבת שבמוסף שנאמר שם "אז מסיני נצטוו צוויי פעליה כראוי" - דשמעתי מקשים (בשם ספרים) דמהו הכוונה דמסיני נצטוו הרי במרה כבר נצטוו. אולם עפ"י השיחה הנ"ל יומתק ביותר דמכיון ששבת שבמרה נתבטלה כשניתנה השבת מסיני, עד כדי כך שהותרו באותו יום השבת במלאכה, הרי דע"ז מתאים לומר דוקא ד"אז מסיני נצטוו".