בלקו"ש חכ"ב פר' בהר-א, מבאר הרבי שגדרי ה"לכתחילה" וה"בדיעבד" הם לא רק שהאדם מחסיר פרט (שאינו מעכב) במצווה וזהו בדיעבד, אלא גם אם מצד האדם הוא עשה ככל שביכולתו, אך מצד מצב העולם לא שייך לקיים כל הפרטים, הוי בדיעבד, וזה כגון מצוות היו"ט, שלאחר חורבן הבית א"א לקיים כל הפרטים - דא"א להקריב קרבנות.

וממשיך שם (עיי"ש בארוכה) שזהו מש"נ "תמימות" במצות ספה"ע, רק כשזה "ממחרת השבת" - שמתחיל ממחרת יום השבת, כי התורה מדברת שהמצווה היא בשיא שלימותה, וזה רק בקביעות שיו"ט חל בשבת.

ובזה מבאר מש"נ בירושלמי שבעצרת לא נאמר בקרבנותיה ל' "חטא", כי "מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם", ז.א. שעצרת קשור עם מ"ת. ולכאורה הרי נראה שחגה"ש לאו דוקא קשור עם מ"ת, דהרי חל "פעמים חמשה, פעמים ששה, פעמים שבעה", אף שמ"ת היה בו' סיון. ומבאר שם, שכשעצרת חלה בו' סיון, אזי עצרת היא בשלימותה, והתורה מדברת רק בכגון דא, ולכן לא נאמר לשון "חטא", כי התורה מדברת שזה חל בשבת, דאז היא בכל שלימותה.

ולכאורה, בלקו"ש חל"ח לא משמע כך, דבשיחה לחגה"ש בתחילתו, מבאר הרבי שהתוכן העיקרי של חג השבועות הוא מ"ת, ומוכיח מזה שאף ש"פעמים חמשה וכו'" - ששבועות לאו דוקא חל בו' סיון - יום מ"ת, ובכ"ז כתוב בירושלמי שלא נאמר בזה לשון "חטא", כי "קיבלתם עליכם תורתו", נראה ששבועות ענינו בתורה הוא מ"ת, ולכאורה מהשיחה לפר' בהר משמע שזה שלא נאמר לשון "חטא", הוא כי התורה דיברה כשזה חל בו' - יום מ"ת, אבל לא משום שענינו של מ"ת בכלל הוא מ"ת, (וגם לפי"ז מהו הביאור בזה הא גופא) וצ"ב בזה*.

*) שמענו כמ"פ משיחות קודש שיש לפרש פעמים באופן א' ופעמים באופן אחר, שהרי שבעים פנים לתורה. המערכת.