בהמשך למש"כ לבאר בכמה גליונות שעברו יסוד וטעם פלוגתתם דרב ושמואל בכ"מ ע"פ ביאור הרבי בלקו"ש חט"ז (ע' ב ואילך) דרב נוטה לפרש הענין כפי שהוא מצד "איסורי" - בין אדם למקום, אכן שמואל נוטה לפרש הענין כפי שהוא מצד "ממונא" - בין אדם לחבירו יעויי"ש באורך, ונראה להעיר ולבאר עפ"ז עוד פלוגתא דתלוי ביסוד הנ"ל וכדלקמן.

בחגיגה ה, א. נחלקו רב ושמואל בפירוש הפסוק "כי את כל מעשה האלהים יבוא במשפט על כל נעלם וגו'" (קהלת יב, יד), ופרש"י: "ואף על הנעלמות ממנו שעשה שוגג, הוא מביאו במשפט", "מאי על כל נעלם [אפי' דבר מועט במשמע - רש"י], אמר רב זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה [קצה דעת חבירו בדבר - רש"י], ושמואל אמר זה הרק בפני חבירו ונמאס" ע"כ.

ויעויין בחדא"ג מהרש"א על אתר שכתב לפרש בזה וז"ל: "מריבויא דכל קדרשי לי', כפרש"י שהורג כנה . . דבר מועט נחשב, ושמואל הוסיף דהורג כנה הי' אפשר לו להשליכה ולא להורגה בפני חבירו כמה שאמר לגבי שבת, אלא אף הרק דאי אפשר לו בלא רקיקה, היה אפשר להבליעה בכסותו כמו לגבי תפלה", עכ"ל.

וחזינן בזה שנחלקו בפירוש "על כל נעלם" דקרא, אי הכוונה להורג כנה בפני חבירו כדעת רב או להרק בפני חבירו כדעת שמואל, ולפי ביאור המהרש"א נמצא, אשר בדעת שמואל יש בזה זהירות יתירה בענינים שבין אדם לחבירו [ד"אף הרק דאי אפשר לו בלא רקיקה ..."], ואזיל בזה לשיטתי' הנ"ל, שנוטה לפרש הענין באופן השייך יותר לבין אדם לחבירו - ובנדו"ד זהירות יתירה בהנהגה שבין אדם לחבירו.