בלקו"ש חי"א תצוה ב' (ונדפס גם בהלכות ביה"ח עם חידושים וביאורים) מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע, דיש מחלוקת בין הרמב"ם ורש"י מהו האורים ותומים, דלהרמב"ם הוא החושן בעצמו. ולרש"י הוא כתב שם המפורש שנתנו בתוך כפלי החושן.

וביאר לפ"ז למה הרמב"ם כתב בפ"ד ה"א מהל' ביהב"ח "...ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקודש. ולא היו נשאלין בהן שנאמר . . ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמונה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים", ע"כ. דלהרמב"ם דס"ל דהאורים ותומים הוא החושן, א"כ הוצרך לעשותו וללבשו בכדי שלא יהא מחוסר בגדים. אבל לרש"י דס"ל דהוא שם המפורש, אינו נוגע לעצם החושן ולכן אין הכה"ג נחשב מחוסר בגדים כשאין אורים ותומים. והביא שם שהראב"ד ס"ל כרש"י ומשו"ה משיג על הרמב"ם וז"ל: "וחיסור בגדים שאמר אינו כלום שאינו מחשבון הבגדים", ע"כ.

והמשיך לבאר שרש"י והרמב"ם לשיטתייהו אזלי, והוא בביאור דברי הגמרא במס' יומא דף עג, א: "ת"ר כיצד שואלין? השואל פניו כלפי נשאל והנשאל פניו כלפי שכינה...". ורש"י שם כתב בד"ה 'כלפי שכינה': "כלפי אורים ותומים ושם המפורש שבתוך החושן". והרמב"ם פ"י מהל' כלי המקדש הי"א כתב: "וכיצד שואלין, עומד הכהן ופניו לפני הארון", ע"כ. דלרש"י יתכן לקרוא האו"ת בשם שכינה, כי הוא השם המפורש. והרמב"ם לשיטתו שאבני החושן הם האו"ת, מפרש, שכלפי שכינה היינו הארון, ע"כ.

ויש לומר דכשנעיין בדברי הרמב"ם ורש"י יצא לנו דהפלוגתא היא לא רק במהו האו"ת כ"א בעיקר ענין השאלה באו"ת ואופן התשובה כדלהלן:

וראשית כל הקשה לי הת' דוד שי' קאטלארסקי דלהרמב"ם מאחר שהחושן נקרא אורים ותומים ותכליתם להיות נשאלין בהן, א"כ מאחר שאינו משתמש בהן לתכלית זו א"כ למה עדיין נקרא בגד להשלים השמונה בגדים. ואם הוא בגד למה הי' קשה לו להרמב"ם מעיקרא, למה עשאו בבית שני.

בגמרא ביומא שם: "ת"ר כיצד שואלין? שואל פניו כלפי נשאל והנשאל פניו כלפי שכינה, השואל אומר ארדוף אחרי הגדוד הזה והנשאל אומר . . אין שואלין בקול . . ולא מהרהר . . שנאמר ושאל לו לפני ה'. אלא כדרך שאמרה חנה בתפלתה...". ובגמרא שם ע"ב: "כיצד נעשית ר' יוחנן אמר בולטות. ר"ל אומר מצטרפות . . [ומקשה הגמ'] מיתיב' כל כהן שאינו מדבר ברוה"ק ושכינה שורה עליו אין שואלין בו, שהרי שאל צדוק ועלתה לו, אביתר ולא עלתה לו . . [ומשני] סיוע הוה מסייע בהדייהו", ע"כ.

רש"י בסוגיא שם פירש הא דאינו מהרהר בלבו וז"ל: "אלא יוציא בשפתיו מה הוא שואל, שנאמר ושאל לו במשפט האורים, וסמיך ליה על פיו יצאו קרי בי' הכי, ושאל לו השואל על פיו שמוציא דברים מפיו", ע"כ. והנה רש"י למד הדין מחלק מהפסוק שלא נזכר בגמ', דבגמ' נזכר רק המילים "ושאל לו לפני ה'", והגמרא השמיטה המילים "במשפט האורים". ורש"י דוקא הזכיר מילים אלו והשמיט המילים "לפני ה'" ולמד מסוף הפסוק "על פיו" ע"ש. גם בסוף הסוגיא בנוגע הא 'דסיוע הוה מסייע בהדייהו', כתב רש"י: "כהן בהדי אורים ותומים, הלכך אם כהן כשר הי' וראוי לשרות שכינה עליו האותיות בולטות או מצטרפות על ידו כשנשאלין בו, ואם לאו לא בולטות ולא מצטרפות", ע"כ.

והנה כשנעיין ברמב"ם נראה איך אזלי לשיטתייהו הנ"ל, דהרמב"ם כתב בהל' כלי המקדש פ"י הי"א: "וכיצד שואלין? עומד הכהן ופניו לפני הארון והשואל מאחריו, פניו לאחרי הכהן, ואומר השואל אעלה או לא אעלה, ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו ומיד רוה"ק לובשת את הכהן, ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה עלה או לא עלה באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו...".

וכבר הבאנו לעיל מ"ש אדמו"ר זי"ע דרש"י והרמב"ם חולקים בנוגע פני השואל אי הוה כנגד האו"ת או כנגד הארון, דלהרמב"ם פני השואל כנגד הארון שהיא השכינה. ויש לעיין, מאחר שהרמב"ם כתב "עומד הכהן ופניו לפני הארון והשואל מאחריו", הרי מובן שהשואל עומד לאחרי הכהן. וא"כ למה חזר הרמב"ם והדגיש "פניו לאחרי הכהן", הרי כל תינוק יכול לצייר זה בלי מילים אלו.

באופן השאלה כתב הרמב"ם "אלא בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו", דמשמע מדבריו שהתפלה היא לא רק משל אלא שהיא בוונת הקול, ומרש"י לא משמע כן כמ"ש לקמן.

באופן התשובה בולט החילוק בין הרמב"ם ורש"י, דלהרמב"ם כל המראה של התשובה היא "מראה הנבואה", והיינו דלהרמב"ם, רק הכהן ראה האותיות דרק הוא זכה למראה הנבואה, משא"כ השואל אפילו הי' יכול לראות האו"ת לא הי' יכול לראות האותיות בולטות מאחר שאינו רואה במראה הנבואה, ודו"ק.

והנה כשנעיין בלשון רש"י שהבאנו לעיל בביאור הגמ' ד'סיוע הוה מסייע' רואין דהאותיות הבולטות או המצטרפות לא היו במראות הנבואה דכתב "האותיות בולטות או מצטרפות על ידו", היינו דהוא לא רק מראה נבואה אלא דבר ממשי שנתהוה על ידי הכהן.

ונמצא דבזה רש"י והרמב"ם לשיטתייהו אזלי, דלרש"י מאחר דשם המפורש הוא בהחושן ממילא הוא בעצם שייך לפעול על האותיות שיהיו בולטות או מצטרפות ע"י שם המפורש, וא"כ הוא דבר ממשי. משא"כ להרמב"ם אין בהחושן שום ענין לעצמו לעשותו ענין פלא רק דהכהן במראה הנבואה רואה האותיות הבולטות.

ולפ"ז אתי שפיר הלשיטתי' דרש"י ורמב"ם בנוגע לאופן השאלה, דלרש"י הדגש הוא ששואל להכהן, והאו"ת שלובש, ומשו"ה השמיט רש"י מילים של הגמרא "לפני ה'", דאין הענין בעיקר ענין תפלה כ"א שאלה להכהן שעל ידו יפעל האו"ת, וא"כ הדיון הוא על הקול, היינו איזה קול מתאים לשאול את הכהן. משא"כ להרמב"ם העיקר הוא "כמי שמתפלל בינו לבין עצמו", משום דכל ענין השאלה הוא לה', ורק הכהן הוא הנביא שעל ידו מגלה הקב"ה, וא"כ אין בכלל ענין שהכהן ישמע השאלה, דהרי הכל הוא "במראה הנבואה", ונמצא דלרש"י יש כאן דו שיח עם הכהן שצריך להפעיל האו"ת, ולהרמב"ם הדו שיח הוא עם הקב"ה כמו בכל תפילה, רק דכאן המענה בא ע"י הכהן ברוה"ק במראה הנבואה.

ואולי זהו כוונת הרמב"ם שהדגיש "פניו לאחורי הכהן", דר"ל בזה, דאין השאלה להכהן כלל דבודאי אין זה מדרכי השאלה להיות פני השואל לאחרי הנשאל. וכוונת הרמב"ם להדגיש בזה שהשאלה היא לא להכהן כ"א להארון, והכהן הוא רק ממוצע לענות השאלה במראה הנבואה, ודו"ק.

היוצא מכל הנ"ל, דהרמב"ם ורש"י מחולקים בכל עיקר הענין של אורים ותומים, דלרש"י השאלה היא להכהן שמשיב ע"י השתמשות באורים ותומים היינו שהוא מפעיל את האו"ת ע"י הכח שיש לו מהרוה"ק שבו. ולהרמב"ם השאלה היא להארון והשכינה שבה, והכהן הוא רק הממוצע המעביר תשובת ה' ע"י ראייתו במראה הנבואה.

ולפ"ז י"ל דלהרמב"ם מאחר שכל האו"ת היא רק מראות הנבואה, א"כ אין כאן חסרון בהבגד בחסרון האו"ת. ורק לרש"י יש מקום לומר שיש חסרון משום שהחושן באמת פועל הענין א"כ כשחסר פעולת האו"ת חסר בהחושן, רק דלרש"י הפעולה היא ע"י השם המפורש ואכ"ז אין מקום לקושיא זו. אבל להרמב"ם עדיין הוי בגד מאחר שאין שום ממשות להאותיות הבולטות רק במראה הנבואה, ודו"ק.

ולפ"ז אתי שפיר כל הלשיטתי', והיינו דשיטת הרמב"ם היא: א) האו"ת הוא החושן. ב) פני השואל כלפי הארון ששם השכינה. ג) שאלת השואל הוי כמו תפלה. ד) השואל הוא אחרי הנשאל. ה) התשובה היא בתור נבואה.

ולרש"י: א) האו"ת היא שם המפורש הניתן בתוך החושן. ב) פני השואל הוא כלפי האו"ת. ג) שאלת השואל היא להכהן. ד) השואל עומד פנים בפנים עם הכהן. ה) התשובה באה מהחושן באופן ממשי ונפעל ע"י הכהן, ודו"ק*.