בגליון העבר העיר הרב י.ל.ש. בביאור השיחה בחי"ד שמחלק בין קשר הא' של קשר של קימא דאי"ז חלק ממלאכת קושר, לעקירה של מלאכת הוצאה, דהעקירה היא חלק ממלאכת הוצאה, דבפשטות קשה להבין מהו החילוק בין ב' דברים אלו, ועיי"ש מה שביאר בזה.

ונראה לבאר החידוש שבדברי השיחה, דהנה מבאר בהשיחה דב' סוגי גזירות דרבנן איכא, גזירה משום דהוי דומה למלאכה, וגזירה שמא יבא לאיסור סקילה, ומהמבואר בהמשך השיחה ובהערה 35 יוצא דגם היכן שגזרו כדי שלא יבא לאיסור תורה ישנם ב' אופנים, א' - כשעושה חלק מהמלאכה דאז גזרו על חלקה מחמת כולה (וכמו שמבאר לגבי מלאכת הוצאה). ב' - אם יש "סיבה חזקה" לגזור על המעשה שעושה שיבא לאיסור תורה (וכמו שמבאר בהערה 35 לגבי מלאכת קושר). והנה עפ"ז בנוגע למלאכת הוצאה שגזרו ואסרו עקירה שלא יבא לאיסור תורה לכאורה אין הכרח לומר שהטעם הוא שאסרו חלקה מחמת כולה, דאפי' א"נ דלא נחשב העקירה כחלק מהמלאכה, אפשר דאיכא "סיבה חזקה" – לגזור שיבא לאיסור תורה, ומבאר בסוף הערה 35 "בהוצאה הרי אסרו בכל אופן", והיינו דמזה שבמלאכת הוצאה אסרו בכל אופן, זה מכריח אותנו לומר דהא דגזרו חכמים בזה שלא יבא לידי איסור תורה הוא אפי' כשאין סיבה חזקה לגזור אלא הוא מטעם שאסרו חלקה מחמת כולה, ע"כ תוכ"ד השיחה.

ובפשטות הכוונה בשיחה היא, דמהא דגזרו על עקירה וההוצאה שמא יעשה הנחה, כהציור דפשט העני את ידו מלאה לפנים, אין ראי' שגם עקירה נקראת חלק מהמלאכה ואסרו חלקה מחמת כולה, דבזה עדיין אפ"ל דיש סיבה חזקה לגזור שיבא לאיסור תורה, שהרי אינו חסר אלא הנחה, אבל מהא שאסרו עקירה בלבד כהציור דנתן בע"ה לידו של העני הפשוטה לפנים, לכאורה ליכא סיבה חזקה לגזור שהרי עדיין חסר הוצאה והנחה, אלא ע"כ דאסרוהו דגם העקירה הוא חלק ממלאכת הוצאה ואסרו חלקה מחמת כולה (ועד"ז הוא לגבי מה דאסרו הנחה בלבד), וזה הכוונה "בהוצאה הרי אסרו בכל אופן" (גם כשאין סיבה חזקה).

ועפ"ז אמרתי לפרש דברי רש"י בהגמ' ג, א במה דקאמר "פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת", דמפרש "כגון עקירות שהן תחילת המלאכה" דלכאורה מאי מדגיש בזה, הרי מובן מעצמו דרק על עקירה אפשר לגזור שיעשה הנחה ולא להיפך? אלא דהן הן הדברים דאה"נ דלגבי עקירה והוצאה אפ"ל דגזרו מחמת "סיבה חזקה" שיבא לאיסור תורה, אמנם לגבי עקירה בלבד דליכא סיבה חזקה צ"ל דגזרו רק משום דהעקירה הוא חלק מהמלאכה כנ"ל וזהו דקאמר רש"י "שהן תחילת המלאכה".

וי"ל דדייק רש"י כן מל' הגמ' "פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת", ד"בהו" קאי על המעשה שעושה, דכיון דמעשה העקירה הוא חלק ממלאכת הוצאה, היא היא הגורמת למה שגזרו על חלקה מחמת כולה. ולכן מונה במתני' רק הפטורי דאתי לידי חיוב חטאת דהיינו העקירות, דבהם יוצא ברור יסוד הגזירה דרבנן שאסרו חלקה מחמת כולה, דמוכרח לומר כן לגבי עקירה בלי הוצאה, ומזה נלמד לגדר כל הגזירות דרבנן בהוצאה (אמנם בהנחה לבד דל"ש שמא יגמרנה, ושמא יעשה מלאכה שלימה בפעם אחרת - חשש רחוק הוא, הי' אפ"ל דאסרוהו רק מחמת שדומה למלאכת הוצאה).

ועפ"ז יובן ג"כ המשך דברי רש"י: "וארבע דקתני בכל חד תרתי דחיובא ועקירה דפטורא דתרתי נינהו פשט העני . . הא חדא או שנתן לתוכה . . הא תרתי", ויש לדקדק מ"ט לא קאמר "ותרתי עקירות דפטורא" וכיו"ב, וכסגנון הל' בהחיובא "תרתי דחיובא"? ועוד יש לדקדק בפשטות המשך דברי רש"י ואכמ"ל. וע"פ הנ"ל י"ל דנכלל בדברי רש"י דב' סוגי עקירות ישנם (וכל' הרשב"א לגבי זה "הן משתנות זו מזו"), דבעקירה והוצאה הי' אפ"ל דגזרו מחמת סיבה חזקה שיבא לאיסור תורה, ובעקירה לחוד צ"ל דגזרו כיון דהוי חלק מהמלאכה, וכנ"ל, וזהו כוונת רש"י "ועקירה דפטורא דתרתי נינהו" היינו דב' סוגי עקירות נינהו. וכן מדגיש אח"כ "הא חדא . . הא תרתי" (ואין כוונתו דאיכא כאן תרתי עקירות "בכל חד" – בעני ועשיר, שהרי בהציורים שמעתיק מהמשנה ליכא אלא חד לעני וחד לעשיר, ופשוט).

ובדרך זו מובן מה דהקשו בתוס' "עקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל", וכבר נתקשו בזה דלכאורה הרי סו"ס איכא למיגזר על עקירה בלבד דלמא גמר לה? ועוד לא הבנתי בכוונת קושייתם דמהל' "אינה אלא טלטול בעלמא משמע דמקשים דא"א למיגזר כלל בזה וא"כ יהא פטור ומותר, אבל לא משמע כן מהמשך דבריהם "ואין בה דררא דחיוב חטאת" דמשמע דודאי אסור הוא אלא דלא מיקרי זה אתי לחיוב חטאת.

וי"ל כנ"ל דבשלמא בעקירה והוצאה אפ"ל דגזרו מחמת "סיבה חזקה" שיבא לאיסור תורה אפי' אי אינה נקראת חלק מהמלאכה, אבל בעקירה בלבד דליכא סיבה חזקה, הרי לרש"י בא המשנה להשמיענו בזה דלא אסרו אלא משום דהוי חלק ממלאכת הוצאה ("תחילת המלאכה"), וע"ז מקשי התוס' דאינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת, היינו דאין על עקירה בלבד שם מלאכה לגזור על חלקה מחמת כולה, וא"כ לא בזה הוא חידוש המשנה (ועיין בתוצ"ח ס"ז אות ד' שפי' עד"ז).

(וא"כ יוצא לכאורה דתוס' דמודה שאסרו עקירה בלבד הגם דהוי טלטול בעלמא, לא סב"ל דגזרו רק משום דהוי חלק מהמלאכה (או משום סיבה חזקה), וכבמואר בהשיחה. ועצ"ע אי הכוונה בהשיחה הוא דליכא כלל או"א בהגזירות דרבנן במלאכת הוצאה)

ועפכ"ז מובן דעיקר החידוש בהשיחה נאמר לגבי עקירה בלי הוצאה, ובאמת חידוש גדול הוא דשם (חלק מ)מלאכת הוצאה עלה אפי' לפני שהשלים המלאכה, וצ"ב בזה.

והנה ביאר בזה הרב י.ל.ש. דאין העקירה וההנחה ב' דברים נפרדים במלאכת הוצאה אלא משלימין זא"ז דעקירה חשובה היא ע"י הנחה וכן להיפך, עיי"ש בדבריו, והנה לכ' מצד הסברה זו אפ"ל דיוצא להיפך מהמבואר בהשיחה, דכיון דחשיבות העקירה הוא ע"י ההנחה, א"כ אין על העקירה בלבד שם מלאכת הוצאה עד שיעשה ההנחה, אבל לפני כן "טלטול בעלמא הוא". ויש לפלפל בזה.

ונראה לומר בזה דלכ"ע שם המלאכה הוא הוצאה, ולכו"ע עקירה והנחה חלקי המלאכה המה, אלא שבזה הוא דנחלקו רש"י ותוס', דלתוס' חפצת המלאכה הוא העקירה וההנחה, והיינו דהעקירה בלחוד או ההנחה בלחוד לאו כלום היא, אבל העקירה וההנחה ביחד הם הם היוצרים ומהוים שם המלאכה דהוצאה, (וע"ד דברי הרב י.ל.ש.), אמנם לפרש"י חפצת המלאכה הוא ההוצאה מרשות לרשות, ואין העקירה וההנחה יוצרים ומהוים מלאכת הוצאה, אלא הם צורת מלאכת ההוצאה מרשות לרשות, והיינו ד(אין העקירה וההנחה משלימים א' לשני, אלא) הם הצורה והאופן שמשלימים ההוצאה מרשות לרשות.

ונראה דזה מבואר מרש"י בריש מכילתין בד"ה יציאות "הוצאות שמרשות לרשות . . הואיל ומוציא מרשות לרשות", ומשנה רש"י מל' הגמ' "עקירת חפץ", ועוד זאת, דמל' זה ברש"י משמע דעיקר גדר המלאכה הוא ההוצאה שמרשות לרשות, וא"כ לכאורה העקירה וההנחה אינה אלא תנאי צדדי, אבל מרש"י בסוגיין שכ' על העקירה בלבד שהיא "תחילת המלאכה" משמע דהעקירה (וההנחה) הם עיקר במלאכת הוצאה?

אלא דהיא הנותנת, דכיון דס"ל לרש"י דחפצת מלאכת ההוצאה הוא ההוצאה מרשות לרשות, היינו מה שמשנה (סוג) הרשות שבה נמצא החפץ, א"כ הרי תמוה האיך בא עקירה והנחה לכאן? אלא עכצ"ל דאינם דבר נוסף אלא כך היא צורת מלאכת הוצאה, דשינוי רשות החפץ הוא ע"י מה דעקרה מרה"י והניחה ברה"ר. וזהו יסוד שיטתו דגם עקירה בלבד הוא חלק ממלאכת הוצאה, משום דכך היא צורת המלאכה.

(ועפ"ז יש לפרש ל' רש"י (ג, א) ד"ה ידו: "ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה", והיינו שאין עקירה והנחה עצם חפצת המלאכה אלא צורת - דרך – המלאכה היא. ודוחק קצת. וכבר העירו דברש"י פסחים כתב באו"א, ואכ"מ).

משא"כ לתוס' חפצת המלאכה הוא העקירה וההנחה, היינו זה עצמו שעוקר החפץ ממצבו ומניחה במצב אחר, (ומה שצ"ל מרשות לרשות הוא פרט) בשינוי המצב שנתהוה ע"י העקירה וההנחה, דע"י שהוא "מרשות לרשות" הוי העקירה וההנחה שינוי אמיתי במצב החפץ. ועפ"ז יש לבאר דברי התוס' התמוהים בביאור הטעם דהוצאה מלאכה גרועה היא "מ"ל מוציא מרה"י לרה"ר מ"ל מוציא מרה"י לרה"י", דכיון דעיקר המלאכה הוא שינוי מצב החפץ ע"י העקירה וההנחה, מ"ל מרה"י לרה"ר וכו' ואכמ"ל, אולם הרי גדרה ושמה של המלאכה היא הוצאה? אלא דאה"נ דמצד העקירה בלחוד, ומצד ההנחה בלחוד לאו שם מלאכת הוצאה עלה ("טלטול בעלמא הוא"), אבל העקירה וההנחה ביחד מהוים את שם מלאכת הוצאה (אבל חפצת המלאכה דהוצאה היא העקירה והנחה).

(ובסגנון אחר ובקיצור י"ל: לרש"י העקירה וההנחה הו"ע "הצטרפות" למלאכת הוצאה, ולתוס' עקירה והנחה הו"ע עצמי במלאכת הוצאה).

ובדרך זה מבואר ג"כ כל דברי התוס' בהסוגיא שלאח"ז דשנים שעשאוהו. ואכ"מ.

ועפ"ז נראה דהפי' בדברי השיחה הוא ע"ד משנ"ת לדעת רש"י, שהרי בשיחה כהקדמה למה שכתב דעקירה והנחה הם חלקים ופרטים דמלאכת הוצאה לא כתב בהשיחה דהעקירה וההנחה משלימין זא"ז (ע"ד סגנון הרב יל"ש, וכמו שביארתי לדעת התוס'), אלא מקדים "גדרה של מלאכה זו מה"ת היא הוצאה (או הכנסה) מרשות לרשות, כולל כמה חלקים ופרטים וכו'", היינו כמו שביארתי לדעת רש"י דגדר המלאכה הוא ההוצאה מרשות לרשות (כל' בריש מכילתין), והעקירה וההנחה אינם אלא הצורה והאופן דהוצאה מרשות לרשות, ומטעם זה הוא דעקירה בלבד נקראת חלק ממלאכת הוצאה.

(ואין סתירה ממה שביארתי דההגדרה בהשיחה הוא ע"ד שיטת רש"י מהמבואר בהע' 37 דלכו"ע גדר המלאכה הוא הוצאה, דודאי גם התוס' מודים לזה דסו"ס אחר דאיכא עקירה והנחה ביחד שם וגדר המלאכה היא הוצאה, אבל עיקר החידוש לדעת רש"י הוא (בסגנון השיחה) "כולל כמה חלקים ופרטים: עקירה הנחה", היינו דאין העקירה וההנחה אלא צורת המלאכה ("כולל"), ולא על מילים אלו קאי המבואר בהערה 37, ועוד להעיר דלכאו' בלא"ה יוצא דהמבואר בהשיחה אינו לפי תוס' שסובר דאסרו עקירה בלבד אף דהוי טלטול בעלמא, ועצ"ע).