בלקו"ש ח"ט פר' ראה (שיחה ב) מאריך לבאר הא דחייבי מיתות ב"ד אם עשו תשובה, אין בי"ד של מטה מוחלין להם, דבנוב"י או"ח מהדו"ק סי' לה מבאר את זה כיון דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וא"א לדעת באם היא תשובה אמיתית. ובהשיחה מבאר דעפ"י פנימיות הענינים הטעם הוא לא רק מצד הספק דאולי לא שב בכל לבו, אלא דעל חיובי מיתת בי"ד באמת אינו מועיל תשובה בשביל הכפרה, וצריך גם עונש בי"ד עיי"ש.

והנה בהשיחה משמע דפשטות דברי הנוב"י מבוארים דהטעם דאין מוחלין להם הוא מצד הספק, דאין אנו יודעים מה בלבו (ועיי"ש בפנים בנוב"י דיש לפרש דבריו בכמה אנפין.

ולכאו' צע"ג מדברי הרמב"ם הל' ממרים פ"ה הל' יב: "מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים עוברי עבירות, אפי' נגמר דינם להריגה והם יוצאים להרג, אסור להכותם ולקללם, ואם קלל או חבל בהם פטור. ואם עשו תשובה הרי זה חייב ונהרג עליהם אע"פ שהם יוצאין למות".

הרי יש כאן סתירה מיני' ובי': מצד אחד, אין סומכין על התשובה לגבי מיתת האב, ומצד שני הורגין את הבן על סמך שהאב עשה תשובה נכונה. וממה נפשך, אם האב נהרג מכיון שאין יודעים אם שב בתשובה נכונה, אמאי הורגין את הבן על הספק?

וע"כ צ"ל כמ"ש בהשיחה דהטעם דאין בי"ד מוחלין אם עשה תשובה, הוא מטעם דאינו מועיל*.