בלקו"ש חל"ה ע' 172 ואילך (שיחה לפרשת וישב ~ חנוכה תש"נ) מקשה רבינו על היתר החשמונאים לצאת במלחמה נגד היונים, ותורף הדברים, דאף שמדברי הרמב"ם בריש הל' חנוכה ("בבית שני כשמלכו יון גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות . . וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול"), נראה, שדינו של מצב ימי חנוכה הוא כשעת השמד, שאז צ"ל יהרג ואל יעבור על כל המצוות (כמ"ש בהל' יסוה"ת פ"ה ה"ג), מ"מ, זהו רק אם כופים אותו לעבוד על מצוות התורה, אבל לכאורה אין לומר שיש חיוב לצאת במלחמה נגד המלכות הרשעה שגזרה גזירות אלו. יעויין שם.

[ודרך אגב, הנה שמעתי מקשים על סברא זו, דהרי י"ל בפשטות, שסיבת יציאת בנ"י למלחמה היתה בגלל ידיעתם שאם יבואו היונים לכפותם לעבור על מצוות יצטרכו למסור את נפשם ע"ז, ולכך יצאו למלחמה כדי להציל את עצמם. ולכאורה ההסברה בזה עפמ"ש לקמן בלקו"ש שם, דכיון שהמדובר בנדו"ד אודות מעטים נגד רבים וחלשים נגד גיבורים, הרי ע"פ טבע לא הי' מקום כלל שינצחו, וא"כ גם המלחמה הוי סכנה ודאית. ולפ"ז א"ש קושיית רבינו, דמוטב שישבו בביתם ולא יצאו למלחמה, שאז עכ"פ יש ספק שיחיו (אם היוונים לא ישתדלו לכפותם לעבור על המצוות), ולא לצאת למלחמה, דהוי מיתה ודאית (ע"פ טבע). ~ [ולכאורה צע"ק הלשון בלקו"ש שם "ועוד זאת כו'". ואבקש מקוראי הגליון לעיין בזה].

ולהעיר שסברא זו אמרה רבינו גם בד"ה וישב יעקב ובשיחת נר חמישי דחנוכה תשי"ב (שנדפסה בשיחות קודש, ובהתוועדויות תשי"ב ח"א ע' 522), יעו"ש. וראה מ"ש לקמן].

ומתרץ בזה, שבני חשמונאי הלכו במס"נ גם בענינים שע"פ חיובי התורה אין מקום לזה, וההיתר בזה הוא ע"פ מ"ש הפוסקים (נמוק"י סנהדרין עד, ב, הובא בכס"מ שם ה"ד. ועוד), שגם לדעת הרמב"ם שכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג פירושו שאסור ליהרג, הנה "אם הוא אדם גדול וחסיד יר"ש ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כו'". יעו"ש.

וראיתי להעיר, שהדברים מפורשים להדיא בתוספת חדשים למגילת תענית פ"ו. דהנה במג"ת שם מספר אודות גזירת היוונים על בנות ישראל, ובהמשך הדברים שם: "ובת אחת היתה למתתיהו, וכשהגיעה זמנה להנשא בא הקסטרין לטמאה, ולא הניחו אותו, וקנאו מתתיהו ובניו כו'", וכ' בתוספת חדשים שם, וז"ל: "יש להקשות אמאי הכניסו הם עצמם בספק סכנת נפשות, ובדרך הטבע אילולא ונעשה להם נס הוי ספק הקרוב לודאי, והא אין אנו מצוים ליהרג ואל יעבור אלא על ע"ז וג"ע ושפ"ד, ועכומ"ז הבא על ארוסה לאו בכלל גילוי עריות, ואף בפרהסיא ובשעת גזירה לא ניתן להצילה במס"נ מטעם דאמרו אביי ורבא במסכת סנהדרין דף ע"ד ע"ב . . וצ"ל כמ"ש הנ"י דאף הרמב"ם מודה דאדם גדול וחסיד יר"ש רשאי לקדש א"ע ולימסר אפילו על המצוה קלה כו'", עכ"ל.

אלא, שבתוספת חדשים הקושיא אינה מהטעם שבלקו"ש שם, אלא מטעם אחר, והוא, דכיון שבגזירה זו לא היתה משום גילוי עריות, הרי "לא ניתן להצילה במס"נ מטעם דאמרו אביי ורבא כו'". וכוונתו בזה, דבסנהדרין שם הקשו "והא אסתר פרהסיא הואי", ומשני, "אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה, רבא אמר הנאת עצמן שאני".

ברם, ע"ד קושיא זו הקשה רבינו בד"ה וישב יעקב ובשיחת נר ה' דחנוכה הנ"ל, אלא, דבתוספת חדשים הקושיא היא מצד זה ש"עכומ"ז הבא על ארוסה לאו בכלל גילוי עריות", ולכאורה כוונתו לשיטת ר"ת הידועה בתוד"ה והא בסנהדרין שם, וכן בתוד"ה לידרוש בכתובות ג, ב, שלפי שיטה זו ב' התירוצים דאביי ורבא בהיתר אסתר להבעל לאחשורוש הם אך ורק בגלל זה שבמעשה כגון דא ליכא משום איסור עריות. משא"כ במאמר ושיחות הנ"ל הביא רבינו סברת אביי ד"אסתר קרקע עולם היתה" גם אי נימא שהגזירה בימי חנוכה היתה על איסור עריות, ויתירה מזה, שבשיחה הנ"ל הביא גם סברת רבא ד"הנאת עצמן שאני". וכנראה דקאי לפי השיטות שסברת אביי ואפילו סברת רבא שייכות גם באיסור עריות (הובאו ונסמנו באנציקלופדי' תלמודית ערך גלוי עריות ע' קט).

והנה, יעויין בתוספת חדשים שם שהביא תירוץ נוסף לקושייתו הנ"ל, וז"ל:

"א"נ י"ל כמ"ש הלח"מ לפרש דברי הרמב"ם שם ה"ג כשגזרה על ישראל לבד לבטל דתם יהרג ואל יעבור, ונ"ל מטעם דהוי דלעבור על דת קא מתכוין, והא הכא [בימי חנוכה] על ישראל לבד הי' הגזירה ולא על שאר אומות נמי כמו גזירת אחשורוש. ודו"ק היטב".

וביאור דבריו, הנה התירוץ על מה שהקשה ע"פ סברת רבא דהנאת עצמן שאני, א"ש בפשטות, דבשלמא בזמן אחשורוש הי' בגדר הנאת עצמו, משא"כ בימי חנוכה ש"לעבור על דת קא מתכוין". אבל לכאורה בהתירוץ על מה שהקשה מסברת אביי דאסתר קרקע עולם היתה יש כאן חידוש אלימתא, דהרי בפשטות יש מקום טובא לומר, שאפילו בשעת השמד יש היתר לקרקע עולם, כיון שיסוד ההיתר דקרקע העולם הוא שהאשה לא עשתה מעשה כלל, וכמבואר בארוכה בתוס' סנהדרין וכתובות הנ"ל (וראה גם אנציק' תלמודית שם. וש"נ). והעירני ח"א לבאר, דיסוד האיסור דשעת השמד הוא אפילו אם לא הי' כאן שום מעשה, וע"ד (ולא ממש) ערקתא דמסאני (שבסנהדרין שם). אבל בכל אופן לע"ע לא מצאתי חבר לסברא זו של התוספת חדשים, ואבקש מקוראי הגליון, ובפרט אלה הבקיאים בספרי האחרונים, להעלות עלי גליון את ידיעותיהם (או סברותיהם) בנידון זה.

ודא"ג יש להעיר, שבזה תליא גם ענין אחר. דהנה במאמר ובשיחה הנ"ל הקשה רבנו לכל לראש, שגזירות חנוכה היו על מצוות שיעבור ואל יהרג, ומוסיף, שאפילו בנוגע לעריות, הרי ישנה סברת אביי דאסתר קרקע עולם היתה. ועוד זאת מוסיף להקשות, דכל זה הוא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד יהרג ואל יעבור.

וכבר מזמן הוקשה לי אם קושיית רבינו אודות שעת השמד קאי רק אלפני פניו (אודות המצוות שבד"כ יעבור ואל יהרג ~ שבשעת השמד שאני) או גם אפניו ממש (עריות, שבשעת השמד בטלה סברת אביי). ולפי סברת התוספת חדשים הנ"ל שפיר י"ל דקאי גם אפניו.

עוד יש להעיר, ובהקדמה, דבלקו"ש שם פשיטא לי' דדינו של ימי חנוכה הי' כשעת השמד, ובכל זאת לא הוצרכו לצאת למלחמה. וכן נקט להדיא במאמר ובשיחה הנ"ל [ומה שהובא בשיחה הנ"ל סברת רבא דהנאת עצמן שאני (וכ"ה בתוספת חדשים שם בקושייתו כנ"ל), ה"ז: (א) רק לגבי גזירת עריות. (ב) יש לומר, כנ"ל, שהמשך הדברים אודות שעת השמד מבטל סברא זו שהי' בזה משום הנאת עצמו, וכמובן לכאורה גם מתירוץ הב' בתוספת חדשים שם. ע"ש].

אבל בשיחת ש"פ מקץ תשכ"ד (שאגב לקו"ש הנ"ל מיוסד הוא בחלקו על חלק משיחה זו) ישנו, לכאורה, חידוש נפלא בנידון זה (שיחות קודש תשכ"ד ש"פ מקץ ריש ע' ו), ומהלשון והסגנון שם נראה לפענ"ד שהוא "לשון אדמו"ר בעצמו", וז"ל: "ואף אשר בשעת הגזירה יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משארי מצות . . מלשון הרמב"ם (ריש הל' חנוכה) משמע דהכוונה היתה ללחוץ כו' ולכן בטלו וכו', אבל לא כוונת העברת על האמונה. [ועיין ביסוה"ת פ"ה, ה"ג: ויגזור גזירה לבטל דתם. אבל בהל' חנוכה: גזרו גזירות ובטלו דתם. ~ ב' ענינים נפרדים]", עכ"ל.

[ובתור מאמר המוסגר יש להעיר לחידודי עכ"פ, שהתיבה "היתה" נכתבה כאן ביו"ד אחת. וד"ל].

ולא באתי בכ"ז אלא להעיר, ואבקש ~ כאמור ~ מקוראי הגליון לעיין ולהעיר בסברת תוספת חדשים הנ"ל.