בלקו"ש ח"ד ע' 1123 מבאר הרבי בסיום שו"ע אדמה"ז בהל' לא תחסום שור בדישו, שפרות המהלכות על התבואה שיקצר להם הדרך אין עובר משום לא תחסום כיון שאין מתכוין להעבירן שם בשביל הדישה, ומוסיף "וכן כל כיו"ב". ומבאר הרבי (בין השאר) בדיוק טעם אדמה"ז שאינו עובר משום דאינו מתכוין (ודלא כפשטות משמעות הירו' שהוא גזה"כ, אלא יש טעם להדרשה). ועוד מבאר שם הרבי דאדמה"ז מתכוין לפסוק שהפטור ד"אינו מתכוין" הוא פטור בכל התורה (ודלא כבעל השאילתות דהוא פטור רק בשבת משום מלאכת מחשבת), וזהוכוונת אדמה"ז בהוספת "וכן כל כיו"ב" ללמד מהכתוב כאן (כיון שהוא דין עם טעם ולא גזה"כ בעבירה זו גרידא), דאינו מתכוין הוא פטור בכה"ת (ובהמשך השיחה מבאר הרבי למה אין כאן הענין ד"פסיק רישי'". עיי"ש).

ובהמשך מקשר הרבי סיום שו"ע אדמה"ז עם התחלתה: "יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו'", ובסיום השו"ע פוסק אדמה"ז דפטור דאינו מתכוין הוא בכל התורה - דכשאינו מתכוין "מען איז ניט עובר אויף קיין איסור". דבנוגע מצות ישנו פלוגתא האם מצוות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה "און דער דין בלייבט (לכמה פוסקים) אז כמה סוגי מצות איז אין צריכות כוונה. ד.ה. אז אויב מען טוט זיי בדרך ממילא, ניט האבענדיק אינזינען צו מקיים זיין די מצוה, נאך מער: (בכמה מצוות איז) אפי' אויב מען נויט א אידען צו טאן די מצוה, איז ער יוצא". והיינו שיש חילוק בין מצוות לעבירות, דבעבירות אם אינו מתכוין אינו עובר אאיסור, משא"כ במצות אם עושה אותם בלי כוונה הרי הוא יוצא המצוה.

ולכאו' מהו החילוק (עד שלכאו' איפכא מסתברא, ראה בשיחה שם), וע"ז מבאר בהתחלת השו"ע, דכיון שמיד בתחילת היום מקושר עם הקב"ה, ע"י "מודה אני" וכיוצא, הרי הוא מקושר עם הקב"ה לכל היום כולו, שלכן אפי' אם לפועל אינו מתכוין אמצוה, ישנו בפעולת המצוה החיבור עם אלקות מפאת התחלת היום (ע"ד "עסוקין באותו ענין"). משא"כ בעבירות: א) בלי כוונה היינו "נפש לגוף הפעולה" אין כאן דבר העושה זה לעבירה. ב) בפרט מצד ה'מודה אני' דתחילת היום הרי"ז כאילו ישנו "כוונה הפכית" של העבירה, שלכן אין כאן עבירה.

ואפי' אצל יהודי שלא אמר אפי' "מודה אני" בתחילת היום - הרי כיון דכל יהודי בפנימיות נפשו יש לו רצון טוב, והגם שנמצא בהעלם, הרי הוא מקושר גם עם עניניו שבפועל, במילא גם אצלו הוי כ"עסוקין באותו ענין". ע"כ (קצת) מתוכן השיחה שם.

ויש להעיר דהנה בס' אגלי טל בהקדמתו מדמה מצות לעבירות וממנו נראה קצת דעד"ז הוא להיפך מעבירות למצוה, בהקדם דברי הר"ן דמדמה אכילת מצה שיוצא באכילתו גם ב"מתעסק" כיון דנהנה מהא דבעבירה עובר במתעסק בחלבים כיון דנהנה. ועד"ז כותב האג"ט דיש ללמוד מהא דבעבירה כשהוא "במידי" דלאו מעשה, עובר גם כשאינו מתכוין להשהות ומתעסק (ע"ד דברי הטור דמשהה חמץ שאינו ידוע לו בפסח דהוי כאוכל חלב בשוגג), כמו"כ במצוות שאינן במעשה לית ביה משום אינו מתכוין למצוה. ועד"ז לאידך (דרוצה להוכיח שרב ס"ל מצוות אין צריכות כוונה ולכן סובר: "לעולם יעסוק ב ...מצות שלא לשמה שמתוך וכו'"), כיון דר"ש דסובר דדשא"מ מותר, הענין הוא משום דאזיל "בתר הכוונה", אבל ר"י החולק וסובר דאסור הוא משום דסובר דאזיל בתר "המעשה", ובמילא רב הסובר דדשא"מ אסור עד"ז במצות יסבור דמצות אצ"כ (לבד מבמתעסק - דאין מתכוין כלל להמעשה)1.

הנה ממשמעות דבריו נראה דהדמיון הוא הן מעבירות למצות ועד"ז להיפך: היינו דכמו שלומדים גדרי כוונה במצוות מהדינים בעבירה (ד"נהנה", "מידי דמעשה" לא בעי כוונה) עד"ז נראה ממנו להיפך - דאם סוברים דדשא"מ מותר כר"ש עד"ז במצות יסבור מצ"כ.

אבל בדברי הרבי יוצא דאין ללמוד מצות מעבירות לענין הצורך בכוונה, דהיינו דכמו דפוסקים כר"ש דדשא"מ מותר, כמו"כ נאמר במצות שצ"כ - דהרי אדמה"ז פוסק דדשא"מ מותר בכל עבירות (דלא כהשאלתות) ומ"מ מצות אין צ"כ (וכהסבר השיחה). ואע"פ שלגבי ההיפך, דהיינו ללמוד גדרי "נהנה" דהוי כונה גם במתעסק אפשר ללמוד במצות מעבירות (וכדברי הר"ן), היינו משום דגם הסובר צ"כ יודה דמספיק הא ד"נהנה" ע"ד בעבירה. אבל להיפך, ללמוד צ"כ מהא דדשא"מ אסור זה אין ללמוד, כיון דבמצוה הוי "כעסוקין באותו ענין", משא"כ לעבירות.

עוד יש להעיר בכללות הענין: דלכאו' (אם אומרים דאזלינן מצד רצון האמיתי דפנימיות נפשו) איתא באו"ח סי' רד דאכילה ע"י אונס "אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך" (רמ"א ס"ח שם), ומקשה המג"א דלמה איתא בסי' תעה, דאם כפוהו לאכול מצה דיצא, ואם נאמר דהטעם הוא (ע"ד מתעסק) משום דמתעסק בחלבים חייב משום נהנה וחשיב הנאה, א"כ למה לא יברך עליו וכו' (ואפשר דמשום זה השמיט המחבר דין זה).

והנה אדמה"ז מביא בסי' תעה הסבר המ"מ2 ולאידך תי' קושיית המג"א באומרו בסי' רד סעי' טו "...אע"פ שא"א שלא יהנה כי איך יברך ד' שברא מאכל זה או משקה זה ואין לו חפץ בו כלל עכשיו" (והיינו - דלגבי חיוב ברכת הנהנין אינו מספיק הנאה של אכילה, אלא צריך עוד דירצה ויחפוץ בהמאכל או המשקה שברא ד').

ולכאו', למה לא תי' אדמה"ז (ע"ד תי' דכמה אחרונים - מובא בשעה"צ שם): דלגבי אכילת מצה כיון דהוי מצוה אמרי' דמסתמא מתרצה בזה ע"ד סברת הרמב"ם לגבי גט מעושה, דכיון דהסביר הרבי דלאדמה"ז הא דלמצות אצ"כ (אף דלגבי עבירה בעי שיתכוין כדי שיעבור בזה) - הוא משום דבפנימיות רוצה בזה ו(עסוק באותו ענין), א"כ למה אינו מסביר עד"ז לגבי אכילת מצה שיוצא גם בכפיה משום טעם זה.

ונראה מזה דאדרבה, דזה מתאים עם המבואר בההערה בשיחה שם הע' 43: "שמזה מובן שגם סוגי המצות שצ"כ, אין זה הצורך מפני היותם מצוה (שהרי כל המצות שוות), כ"א ענין מיוחד להם שאינו במצוה סתם". ואולי אפשר להגדיר זאת במילים אחרות: דכללות הנקודה המבואר בשיחה הוא מפאת חפצא של המצוה, שגם אם המצוה נעשית בלי כוונה הוי כחפצא דמצוה, והטעם - כיון דזהו רצונו האמיתי דפנימי' נפשו. אבל המדובר בכמה מצות וכן ההסבר למה אין צורך בכוונה באכילת מצה הוא מפאת "ענין המיוחד להם". ואולי במילים אחרות, דהיינו שהצורך שהגברא יכוון, כדי שהוא יקיים ויצא י"ח מצותו לכן צריך שהוא יכווין בזה.

ולכן כותב ע"ז אדמה"ז ההסבר דהמ"מ דבמידי דאכילה נחשב הגברא כמכוין כיון דבעל כרחו נהנה בזה3.