תות"ל 770
הרמב"ם בסוף הלכות לולב, מדבר אודות "שמחה יתירה" שהיתה בבית המקדש בחג הסוכות, מצד דברי התורה "ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים". וע"פ הידוע שיטת כ"ק אדמו"ר בדיוק מקום ההלכה בספר היד, לכאורה יש לעיין בזה שהכניס הרמב"ם הלכה זו כאן בהל' לולב, דלפום ריהטא לא זהו מקומה.
דהנה, בלקו"ש (חל"ב שיחה א' לפ' אמור) נתבאר טעם ההבדל בין סדר ההלכות שברמב"ם ספר זמנים, לכמו שהם מסודרים בתורה ובמשנה בסדר מועד. ונקודת הביאור שם, ש"בפרשת מועדות שבתורה מודגש ענין הזמנים - שישנם זמנים ידועים שהם חלוקים ומיוחדים משאר ימות השנה", היינו החפצא דהזמן המיוחד למועד ולשמחה, שהוא הגורם לכל המצוות המיוחדות; משא"כ "דיני המועדות כפי שהם בספר הרמב"ם, בספר של הלכות וחיובי האדם - הרי עיקרם הוא ע"ד חיובי הגברא: שביתה בשעת, שביתת עשור, שביתת יו"ט, קיום המצות - הלכות חמץ ומצה, שופר סוכה ולולב, מבלי הדגשת היחוד של הזמן (יום כפור, חג הפסח וכיו"ב) הגורם להחיובים והאזהרות של הגברא.
ויתירה מזה י"ל, שהגדרת החיוב של הגברא (בספר הלכות) הוא - שישנם חיובי גברא מסויימים: שביתה ממלאכה, שביתה מאכו"ש, קיום מצות מיוחדות - והתורה קבעה זמנים מיוחדים שבהם צריך האדם לקיים מצות ואזהרות אלו בפועל". ועיי"ש אריכות הביאור בזה, כשנקודת הענין היא, כנ"ל, שברמב"ם ההלכות אינן באות לבאר ולהגדיר את מהות הזמן, המועד והחג, אלא את מהות המצוה שעל הגברא, שהזמן אינו אלא כמו תנאי לה.
החלוקה ד'סוכה ולולב'
ויש להעיר, שעל פי ביאור זה יומתק מה שנתן הרמב"ם השם "הלכות (שופר) סוכה ולולב". דבמשנה אין לחלוקה זו בין סוכה ללולב, ומסכת סוכה כוללת בתוכה גם דיני לולב, וכפי שמובן בפשטות (ועיין גם לקו"ש חכ"ב שיחה לפ' אמור בהשייכות דד' מינים עם סוכה); ולמה חילק הרמב"ם ביניהם, כאילו הוי שני דברים נפרדים?
אלא, דתליא בחלוקה האמורה. במשנה מדובר אודות הזמן דחג הסוכות, שהוא כולל בתוכו את המצוות דסוכה, לולב, ושמחת בית השואבה - שכולם שייכים לאותה החפצא דהזמן; משא"כ הרמב"ם שמדבר (לא אודות החפצא דהזמן, אלא) אודות חיובי הגברא, הרי מצד זה הוו שפיר שני מצוות נפרדות, וזה שנעשים באותו זמן - עדיין לא מחבר אותם להיות לדבר אחד, מצד הגברא המקיים המצוות.
עוד יומתק עפ"ז מה שהזכיר הרמב"ם הדין דתענית אסתר בהלכות תעניות (פ"ה ה"ד), ולא בהלכות מגילה (כמו שהוא בשולחן ערוך). שמצד תוכן הענינים - וגם מצד הזמן בשנה - שייך יותר להלכות פורים, וכמודגש בסיום הל' תעניות שמדבר על "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי", שתענית אסתר אינו בכלל, והוא גדר אחר לגמרי.
אך לפי הנ"ל יש לבאר זה (אם כי עדיין דוחק קצת), שאף שמצד תוכן החפצא דתענית אסתר שייכת היא לענין דפורים ומגילה וכו', הרי מצד פעולת הגברא - סוף סוף מדובר בתענית, שמצד פעולת האדם היא היפך לגמרי משמחת פורים, סעודה ומשתה, ולכן שייכת יותר להלכות תעניות מאשר להלכות פורים. ודו"ק.
ועל כל פנים, לפי כל זה יש לעיין בהטעם שהכניס הרמב"ם אודות "שמחה יתירה" זו דחג הסוכות כאן בהל' סוכה ולולב. שהרי אין ענינן של הלכות אלו ברמב"ם לבאר החפצא דהזמן של חג הסוכות - שאז שייך לכאן גם ה"שמחה יתירה" שביום זה - אלא רק את מצוות הגברא, המצוה דסוכה ודלולב, ואם כן מה שייך כאן מצוה של שמחה, שמצד פעולת הגברא היא ענין אחר לגמרי?
ומקום הלכה זו לכאורה הוא לעיל בהלכות יום טוב (פ"ו הי"ז), ששם מדבר אודות השמחה ביום טוב בכלל, ושם יש מקום להזכיר גם אודות השמחה המיוחדת של חג הסוכות!
מקורה דה"שמחה יתירה"
בפשטות היה אפשר לומר שכיון שנלמדת שמחה זו מהכתוב "ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים", שכפשוטו בא ללמד על מצות לולב - כמ"ש הרמב"ם בהל' לולב (פ"ז הי"ג), ורק שלומדים ממנו גם על שמחה זו, ולכן הכניס הרמב"ם שמחה זו בהמשך למה שנלמד מפשט הכתוב, היינו, נטילת לולב.
אבל דוחק גדול לפרש כן, שהרי זהו קשר צדדי בלבד, שאינו מספיק כדי לשנות מתוכן הענינים. ועל דרך כל הענין של שמחת יו"ט, שנלמד מהפסוק "ושמחת בחגך", ולדעת הרמב"ם פשט כתוב זה שייך לקרבן שלמי שמחה שעליו מבואר בהלכות חגיגה דוקא; ואף על פי כן, כיון שמה שנכלל בכתוב זה - "לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו" - אינו שייך מבחינת תוכן הענינים להל' חגיגה, לכן הכניס הרמב"ם אותם בהל' יום טוב. וא"כ גם בנדו"ד, אף שהשמחה יתירה דחגה"ס נלמדת מאותו הכתוב דד' מינים, מכל מקום מבחינת תוכן הענינים שייכת היא הרבה יותר להל' יו"ט.
אלא שהיה אפשר לומר ש(אין זה רק קשר צדדי בין ד' מינים לה"שמחה יתירה", אלא) שיש קשר תוכני ביניהם. היינו, שה"שמחה יתירה" דחגה"ס שייכת לנטילת ד' מינים וכו'. (וכמבואר בחסידות ובשיחות וכו'). - אבל המעיין בביאור כ"ק אדמו"ר על כל ענין ד"שמחה יתירה", (לקו"ש חי"ז שיחה ד' לפ' אמור), יבין שאין לזה שום קשר (ע"פ נגלה) עם המצוה דסוכה והמצוה דלולב, אלא הוא ענין בפני עצמו ששייך להשמחה הכללית שבשלוש רגלים, עיי"ש בארוכה, שלפי זה עדיין קשה מדוע הכניס אותה הרמב"ם בהל' סוכה ולולב, ולא בהל' יו"ט.
מקומם של הלכות "הקהל"
ומענין לענין באותו ענין.
ההלכות של מצות הקהל, הכניס הרמב"ם בספר קרבנות, בהלכות חגיגה (פ"ג). וגם כאן צ"ע מאי בעי הכא. דאין הכי נמי שבמקור המצוה בתורה נאמר "בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר", היינו, שיעשו זה בזמן שישראל באים בלאו הכי לרגל, ועד כדי כך שישנם לימודים מהקהל על ראיה לענין מי שחייב בראיה ומי שפטור וכו', כדאיתא בחגיגה (ג, א), הרי עדיין מבחינת תוכן המצוה וענינה אינה שייכת לכאורה לענין זה כלל.
וכשם ששמחת יו"ט נכללת בהכתוב ד"ושמחת בחגך" שמדבר ע"ד קרבן חגיגה, ובכל זאת כתב הרמב"ם דיניו בנפרד בהלכות יום טוב, הרי כן הוא (ויתירה מזו) בנדו"ד, שאף שיש שייכות לענין הראיה עם הקהל, הרי סו"ס הוו ב' ענינים נפרדים לגמרי, וכמודגש בזה שנשים וטף חייבים בהקהל אף שפטורים מראיה. ובפשטות: מה שייכת מצות "הקהל" - שאין בה שום ענין של קרבן - לספר קרבנות?! ואם מצד שנעשית בבית המקדש - הרי שייכת יותר לספר עבודה, המדבר ע"ד ביהמ"ק והעבודה בו.
ואמנם, עפהנ"ל בארוכה מובן שאין מקום להכניסה בהלכות סוכה - כי אף שזמנה בחג הסוכות אין היא חלק מהמצוה דהגברא של סוכה ולולב, אבל עדיין יותר מסתבר היה להכניסה בהלכות שמיטה ויובל, שהרי התורה מדגישה שיהיה זה במוצאי שנת השמיטה; או בהלכות מלכים, בפרט לפי הסברא שהמצוה היא על המלך להקהיל (ראה לקו"ש חי"ט ע' 326 ואילך, וש"נ); או בהלכות יסודי התורה - וכיו"ב - על פי הביאור שגוף ועצם מצות הקהל היא "לחזק דת האמת", מעין מעמד הר סיני (ראה בארוכה לקו"ש חל"ד חגה"ס, ועוד).
ויש עוד להאריך בפרטי הסברות שבדבר, ובוודאי יעירו בכל זה קוראי הגליון שי'.
Download PDF