בלקו"ש חי"ח ע' 69 מבאר בנוגע לגר קטן וז"ל: "ווייל די גירות בקטנותו, איז דאס (מער ניט ויי) א מעשה פון גירות, אבער ער ווערט נאך ניט קדוש בקדושת ישראל ביז ער ווערט א גדול. בשעת אבער הגדיל און ער איז ניט מוחה ווערט ער קדוש בקדושת ישראל למפרע, וואס דערפאר דארף ער ניט האבן נאכאמאל קיין טבילה (און ניט קיין הטפת דם ברית) נאר ס'איז מספיק די מעשה הגירות (פון ב"ד אדער פון אביו) בקטנותו", ע"כ. וכן מבואר בנוגע לנזירות שמשון, עיי"ש.

ואולי יש להביא עוד דוגמא לזה ממ"ש הר"ן ריש פסחים, שהביטול הוא מדין הפקר. ומבאר שם, דשאני דין ההפקר בביטול חמץ משאר הפקר, ד"חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ומש"ה בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא לי' דליהוי זכותא בגווי' כלל סגי". וכבר העירו האחרונים על דבריו, דלכ' בשעה שמבטל החמץ עדיין הוא ברשותו ממש, שהרי א"א לבטלו אחר זמן איסורו, וא"כ בזמן זה לא יחול הביטול מדין הפקר כיון שאינו מפקירו כדין, וע"כ שחלות הביטול הוא בזמן איסורו, דאף שאז א"א לבטל, אבל מכיון שביטל כבר לפני זמן איסורו וגילה דעתו דלא ניחא לי' שיהי' ברשותו, הרי כשבא זמן איסורו חל ממילא הביטול ואינו זוכה בהחמץ. היוצא מזה: דלפני זמן איסורו אפשר לו לעשות מעשה הביטול ותו לא, ורק כשבא זמן איסורו יהי' חלות הביטול למפרע. ולכ' זהו ע"ד מש"כ הרבי בהשיחה בנוגע לגר קטן ונזירות שמשון, שמעשה הגירות או הנזירות הוא לפני כן, ורק כשנתגדל חל למפרע הגירות והנזירות. ויל"ע*.

*) ראה בס' 'מקראי קודש' (פסח ח"א) עמ' רט, מה שהביא בזה מהצל"ח ושו"ת 'ארץ צבי' סי' פד ועוד. המערכת.