בגליון העבר (עמ' 27) מקשה הרב י.ל.ש. על מ"ש כ"ק אדמו"ר בהתועדות דאחש"פ ה'תשל"ו "והנה בהתועדות זו דאחש"פ שמציין שם, ביאר כ"ק אדמו"ר שאדמוה"ז בתניא פליג על האחרונים הנ"ל, וס"ל שגם איסורי דרבנן הם איסורי "חפצא", ומכריח כן מזה שבתניא פ"ח כותב אדמוה"ז שגם מאכלות האסורות מדרבנן הם גקה"ט לגמרי, שמזה ראי' שאכן החפצא עצמו הוא אסור (ובפשטות לזה נתכוין כשמציין בהערות הנ"ל לתניא פ"ח).

...ואח"כ מקשה (בההתועדות) שסו"ס איך שייך לומר שאיסור דרבנן הוא איסור חפצא כשבעצם, לפני שאסרוהו החכמים, לא הי' אסור. ומבארו ע"פ מ"ש בתניא (פ"ז) "אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית . . הנה עי"ז יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות . . ", שלכאו' תיבת "שבקרבו" מיותרת, אלא שבא לתרץ איך אפ"ל שדבר שהוא היתר יירד לקבל חיות מגקה"ט, וע"ז מתרץ שזה ע"י שנכנס האוכל לקרבו, ה"ה בעה"ב ע"ז, ויכול להורידו לגקה"ט.

ועד"ז הוא באיסורי דרבנן, לדעת אדה"ז, שבעצם הם איסור על הגברא, אבל כשאדם עושה את הפעולה חל איסור גם על החפצא (ונעשה גקה"ט), ע"כ תו"ד (בההתועדות).

...אבל לכאו' צע"ק, כי א"כ מהו הפי' שס"ל לאדה"ז שהיה איסור חפצא, כי מה שנעשה איסור חפצא ע"י פעולתו לכאורה אי"ז פירוש "איסור חפצא", וע"ד שפשוט שמי שאוכל דברים המותרים לשם תאוה, אין לומר ע"ז "איסור חפצא", אע"פ שע"י אכילתו מקבל האוכל חיותו מגקה"ט, כי זהו גדר "איסור גברא", שלפני אכילתו אין הדבר אסור, אף שאח"כ חל איסור על המאכל עצמו.

ואולי גם לשאר האחרונים כ"ה, שאחר אכילתו את הדבר שהוא אסור רק מדרבנן, חל ע"ז גדר גקה"ט, שהרי לא עדיף זה מאכילת דבר מותר לשם תאוה. וא"כ במה פעל אדה"ז?" ע"כ דבריו.

ועפ"ז רוצה לפרש פירוש בהשיחה - שלכאו' הוא דחוק לגמרי - שהדמיון לאוכל לשם תאוה אינו דמיון ממש. ע"ש בדבריו.

ואני בער ולא אדע, למה א"א לפרש את השיחה כפשוטה שע"י מעשה האדם נעשה איסור חפצא. ומה שפשוט אצלו "שמי שאוכל דברים המותרים לשם תאוה, אין לומר ע"ז "איסור חפצא" אצלי אין זה פשוט כלל.

ועפי"ז אין צריכים לחלק (כפי שרצה הרב הנ"ל) - שבאכילה לשם תאוה נעשה ה"איסור חפצא" אחר האכילה, ובאיסור דרבנן נעשה קודם המעשה (ואיני יודע מתי), אלא בשניהם הוא דוקא אחר המעשה, כי מאחר שהאיסור הוא על הגברא, הרי, כשהאדם עובר ע"ז הרי ע"י מעשיו הוא מהפך את זה לגקה"ט.