בלקו"ש חל"ו (פורים, ב) מבאר הרבי דעת רב נחמן (מגילה יד, ע"א) בהא דאין אומרים הלל בפורים ד"קרייתא זו הלילא" ומבאר: "דיש לומר, שאין כוונתו שלא תיקנו לומר הלל בפורים לפי שכבר תקנו לקרוא את המגילה ולכן אין צורך (גם) באמירת הלל – אלא שאמירת הלל בפורים לא תתכן אלא בקריאת המגילה: מצד עצמו אין אדם מרגיש הנס שבמעשה פורים באופן המחייבו באמירת הלל (שהיא על נס שבגלוי דוקא כנ"ל [בשיחה]), כ"א דוקא בקריאת המגילה אפשר לו להלל את השם על נס זה" ועיי"ש הביאור.

בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' נ"ב) שקו"ט בדין אמירת הגומל. ובתו"ד מביא דברי האלי' רבה שכתב דברכת הגומל בעי מעומד, משום דמקרא הלל, והלל בעי' מעומד כדכתב ב"י ובשו"ע סו"ס תכ"ב, ומקשה החת"ס "ויש לעיין אי איתא לדברי אלי' רבה הנ"ל, א"כ איך קורין המגילה עומד ויושב, הא מגילה קריאתה זו הלילא ותהוי כהלל בעמידה דוקא". ואינו מתרץ זה.

אבל, עפמש"כ בלקו"ש הנ"ל מתורץ הקושיא. כי סוכ"ס אין במגילה דין הלל, ומה שנקרא הלילא הוא דבקריאה זו מהללים את השם וכלול בזה אמירת הלל. כמבואר בשיחה. ועל הילול כזה אין התנאים של הלל דיו"ט ור"ח.

ועי' ג"כ בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סימן ס"א שתירץ קושיית החת"ס עד"ז, ומביא מדברי הספר ארחות חיים מלוניל הל' מגילה ופורים אות כ"ח (והובא גם בכל בו) שכותב וז"ל: אבל אין אומרים הלל בפורים שקריאת המגילה זו היא הלילא, כלומר שזו היא תחת כוונת הקריאה כדי שיזכרו הנס ויתנו שבח והודאה לשם יתברך, וזה שיסד הפייט כי מקום תחלה היתה לישראל, עכ"ל.

ולכאורה אינו מובן מה כוונת הארחות חיים לאשמעינן בההדגשה של "כלומר" ומה רצונו לאפוקי שלא נפרש אחרת? ונראה דר"ל, דאין כוונת הגמ' בזה שהקריאה היא ממש במקום הלל וכאילו היא גופא ההלל, וזה וזה שוין, אלא ר"ל שקריאת המגילה היא סוג היללא כזו אשר בחודה טמון סגולה וכוונה אשר על ידי קריאתה יזכרו בנס ויתנו עי"כ שבח והודאה לשם יתברך על מה שקרה להם במיוחד בימים ההם, אבל גדר של "הלל" ממש לא קבעו בזה חז"ל בתקנתם ולכאו' הוא כפי הדברים שנתבארו בלקו"ש.