בלקוטי שיחות חי"ד תצא (ב), מבאר כ'ק אדמו'ר בארוכה דברי רש"י בס"פ תצא, עה"פ "תמחה את זכר עמלק", וז"ל רש'י: "מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה".

ונקודת הביאור שם, שרש"י בא להדגיש כי מחיית "זכר עמלק" צריכה להיות דוקא ביחס לאותם נכסים של עמלק שיש בהם רוח חיים – מין האדם ומין הבהמה – שדוקא עליהם שייך לומר ש"שם עמלק נזכר" עליהם ולכן צריך למחותם, ואילו ביחס לנכסים של עמלק שאין בהם רוח חיים, לא נצטווינו למחותם, כי בלאו הכי משתכח זכרו של עמלק מהם וכו'.

ולפ"ז מבאר מה שכתוב במגלת אסתר, שאחשורוש נתן את בית המן לאסתר – אף שהמן מזרע עמלק – כי בית אינו מסוג הנכסים שיש בהם רוח חיים, ולכן לא חל עליו "זכר עמלק" לענין זה וא"צ למחותו.

ובסיום השיחה מבאר בפנימיות הענינים, וז"ל:

"קליפת עמלק בעבודה הו"ע הקרירות, "אשר קרך בדרך" – שמקרר את האדם שלא להתפעל מאלקות כו', ומחיית זכר עמלק היא על ידי העבודה דקבלת עול.

ודבר זה מרומז בפרש"י: עמלק וראשית גוים עמלק יכולים לפעול בעיקר .. בז' מדות דנה"א ובכל נפה"ב .. אבל בבחי' דומם שהיא העבודה דקבלת עול ("אם לא שויתי ודוממתי" – ביטול וקבלת עול), בזה אין לעמלק אחיזה". עכ"ל [וראה גם בשיחת ש"פ תצא תשכ"ה שי"ל לאחרונה על ידי ועד הנחות בלה"ק].

ולכאורה יש כאן אי-בהירות, בענין היחס להצומח של עמלק:

בכל מהלך השיחה, כשמבאר ע"ד הפשט, נראה להדיא שמחלק בין אדם ובהמה – לבין צומח ודומם, שדוקא אדם ובהמה של עמלק צריך למחותם, ואילו צומח ודומם לא;

אמנם מהביאור בפנימיות הענינים, שמדבר דוקא במעלת הדומם שענינו קבלת עול וביטול ולכן "בזה אין לעמלק אחיזה" – מובן שביחס לצומח, שאין ענינו קבלת עול כמו דומם (להעיר מלקו"ש חי"ז ע' 171), יש לעמלק אחיזה בו וצ"ע.