בלקו"ש חכ"ח חוקת (ב) מבאר ג' אופנים במחילה, ומחלק בדברי הרמב"ם בין הל' דעות, הל' תשובה והל' חובל ומזיק. ומבאר דבהל' חובל ומזיק המחילה קשורה עם זה שיתכפר העבירה של החובל, שע"י המחילה הוא ניצל מהעונש, משא"כ בהל' תשובה המחילה נוגעת לתשובה של האדם החוטא, בכדי שהתשובה של הנמחל תהיה כדבעי, ועיי"ש המבואר באריכות וביאור דיוקי הלשונות ברמב"ם. והנה אף שעיקר מהלך השיחה הוא לבאר את גדרי המחילה מצד המוחל, הרי מבואר בזה גם אופן בקשת המחילה של הנמחל.

ואולי יש לבאר לפי"ז גם דיוק לשון המשנה, דבמס' יומא פ"ח מ"ט הלשון הוא "עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו", ואילו במס' בבא קמא פ"ח מ"ז הלשון "אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו" - דבדיני החובל נאמר רק שצריך לבקש ממנו למחול, ואילו גבי תשובה ויום הכיפורים נדרשת ריצוי, שהוא עוד יותר מבקשה סתם. וכן הוא ברמב"ם, דבהל' תשובה פ"ב ה"ט כותב: "אבל עברות שבין אדם לחבירו .. אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחל לו". ואילו בהל' חובל ומזיק פ"ה ה"ט כותב: "אבל חבל בחבירו אע"פ שנתן לו חמשה דברים .. אינו מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחל לו".

וגם בלשון אדמור הזקן בשו"ע, הרי בהל' יום הכיפורים (סי' תרו ס"א) כותב: "אבל מה שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו, לפיכך יתן כל אדם אל לבו בערב יום הכיפורים לפייס לכל מי שפשע כנגדו". ואילו בהל' נזקי גוף ונפש (ס"ו) כותב: "החובל בחבירו אפילו שלא בכוונה אע"פ שנתן לו הממון שנתחייב לו בעד חבלתו, אין מתכפר לו עד שיבקש ממנו וימחול לו על צערו".

ולביאור הרבי הנ"ל בלקו"ש מבואר החילוק, דמצד דיני תשובה היות שהמטרה שהמוחל ימחול לו מחילה גמורה ובאופן שע"י התשובה שלו יהי' מרוצה וחביב כקודם החטא, נקי ורצוי לגמרי, לכן לא מספיקה רק בקשת מחילה אלא מרצהו ומפייסהו בכדי להביאו למחול בלב שלם ובנפש חפיצה, משא"כ מדיני חבלה והיזק שהמטרה להגיע למחילה על פעולת החבלה בכדי לסלק העונש, ע"ז מספיק בקשת מחילה סתם ובלי הרציוי והפיוס, ובפרט שהרי בחבלה יודע המוחל שהמזיק שב מחטאו וניחם על רעתו כמבואר ברמב"ם שם, הרי מספיק בקשה לבד. ואין הזמ"ג להאריך.