ואולי יש לבאר בזה עפ"י מש"כ רבינו בלקו"ש חל"ו שיחה לש"פ חוקת (עמ' 18 ואילך) דהרמב"ם ס"ל ש"חייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב שליש בתורה שבע"פ ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ... הנקרא גמרא", כיון שלמד שגדר לימוד התורה הוא שיש "חיוב בפ"ע של ידיעת התורה" (משא"כ אדה"ז ס"ל שגדרו הוא ידיעת תרי"ג מצות - ולכן ס"ל דשליש הג' הוא טעמי ההלכות עי"ש).

ומוכיח כן ממש"כ הרמב"ם בפ"א שם סה"ג "וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד" (עי"ש), - שכוונת הרמב"ם (והכס"מ) היא להגדיל חשיבות הלימוד על המעשה, דמלבד חובת הלימוד מפני שמביא לידי מעשה, מ"מ עצם חיוב הלימוד עצמו הוא יותר חשוב וקודם לענין המעשה, שמעלה זו היא מצד עצם ידיעת התורה כנ"ל.

עפי"ז י"ל דמש"כ בה"ג "מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו", ובאותה הלכה מביא "וכן אתה מוצא ... ואין המעשה מביא לידי תלמוד" (כנ"ל), לכאו' נראה שבא לומר שאותו שלא לימדו אביו וצריך ללמוד לבדו הוא צריך "לשלש" ג"כ לימוד הגמרא, "וידמה דבר לדבר", כיון שחיוב הלימוד הוא על עצם ידיעת התורה (וכן משמע בלקו"ש שם)

ולאחמ"כ בה"ד שכתב "היה הוא רוצה ללמדו תורה ויש לו בן ללמוד תורה הוא קודם לבנו" הנה י"ל שסומך הלכה זו לסיום ה"ג ע"מ להדגיש שהא דהוא קודם לבנו אי"ז רק בתחילת הלימוד, אלא אפי' בלימוד "דבר מדבר" - גמרא - הנה אף שזהו לכאו' ענין שאין לו סוף וכו' (עי' שו"ע אדה"ז בהל' ת"ת ס"ג קו"א א), בכל זאת מאחר ו(כמבואר בהל' ג) זהו חלק מענין ידיעת התורה לכן האב קודם לבנו גם בלימוד זה.

[ולכאו' לפי"ז יוצא שרבינו הזקן ס"ל דאב קודם לבנו למעט לימוד הגמ' - וכ"מ לכאו' מהמובא בליקו"ש שם שרבינו הזקן ס"ל בדין ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה דקאי על לימוד "כל ההלכות בטעמיהן" ולא לימוד האגדות, כיון שרק עיקר לימוד התורה דוחה (עיי"ש), ה"נ י"ל לגבי אב שקודם לבנו. ואולי יש לחלק בכ"ז, כיון שזה "מצוה שבנפשו" (הל' ת"ת שם) לכן אב קודם לבנו תמיד גם בלימוד הגמ', ואף שלא נכלל בגדר ידיעת התורה, הרי בכ"ז זהו מצוה שבנפשו, ומשא"כ לישא אשה לא נדחה מפני לימוד זה, כיון שזהו מצוה רבה. וצ"ע].

ולאחמ"כ מביא בה"ה "ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה" דכיון שהזכיר את ההלכה שאב קודם לבנו ללמוד, והוא מפני שהאב מצווה ללמד עצמו קודם שיקיים את המצוה ללמד את בנו - כך לגבי ההלכה שילמוד תורה ולאחמ"כ ישא אשה, דהיינו שיקיים שלימות הלימוד אצלו ואח"כ יעשה מצוות אחרות דוגמא ללמד את בנו, וכן לישא אשה.

והלכה זו היא בהמשך לה"ג שחיוב הלימוד הוא ידיעת התורה, ולכך האב קודם לבנו גם בלימוד הגמרא (ה"ד כנ"ל), דה"נ לגבי הדין ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה, שהאדם ילמד תורה לא רק בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ ("ההלכות בטעמיהן") אלא ג"כ להוציא דבר מדבר ולדמות דבר לדבר, שזהו ענין הגמרא, כיון שזהו החיוב לימוד ידיעת התורה כנ"ל (בה"ג). ולפי"ז יוצא דאף שלימוד זה להבין דבר מדבר וכו' אין לו סוף ותכלית (הלכות ת"ת לאדה"ז פ"ג קו"א א') מ"מ ילמוד תורה, וא"כ מובן שילמד תורה כל ימיו,

- ואף שהרמב"ם כתב כן בפירוש בפט"ו מאישות ה"ג "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושוגה בה כבן עזאי ודבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון", וזהו לשיטת הרמב"ם כיון שחיוב ידיעת התורה הוא ג"כ לימוד הגמ' ולהוציא דבר מדבר ואין ללימוד זה סוף לכן ס"ל "ודבק בה כל ימיו" שזה קאי גם על לימוד הגמרא (משא"כ לאדה"ז כדלקמן), מ"מ הרי ידוע שהרמב"ם לא סומך על מה שיבוא בהלכות אח"כ (יד מלאכי כלל ו) -

ולכן נראה שכבר בהלכות ת"ת רומז הרמב"ם להלכה זו, שהחיוב ללמוד תורה שקודם לישא אשה הוא גם לימוד הגמרא ולהבין דבר מתוך דבר.

- אמנם דלפי"ז תמוה איך שייך לומר ש"אח"כ ישא אשה" הוא לאחר לימוד זה שאין לו סוף (כנ"ל), הרי א"כ אותו אדם שלומד באופן שמבין דבר מתוך דבר וכנ"ל שזוהי שיטת הרמב"ם וכו', איך שייך אצלו שישא אשה? ולאידך גיסא צלה"ב מדוע לא הביא הרמב"ם את ההלכה שהזכיר בפט"ו מאישות שיכול ללמוד תורה כל ימיו ולא לישא אשה, הרי זה שייך (ג"כ) להלכות ת"ת. ואולי י"ל שמצד קושיות אלו למד רבינו בקו"א שם דשיטת הרמב"ם ש"אין לו ליבטל ממ"ע המוטלת עליו בשביל לימוד שאין לו קץ וסוף, ומ"מ אין זו אלא עצת חכמים המורים לאדם דרך ישרה שיבור לו, אבל ליכא איסורא כלל במילתא אם חפץ ללמוד תורה כל ימיו ולא לישא אשה כלל כבן עזאי ... כדמשמע מסתימת לשון הרמב"ם הלכות אישות פט"ו שכל אדם שחפץ לעשות כבן עזאי אין בידו עון".

ולכך נראה שאדה"ז למד דמכיון שבה"ג (מת"ת) כבר מבאר הרמב"ם את גדר ידיעת התורה שהוא לא רק בשביל שמביא לידי מעשה אלא למעלה מזה הוא הלימוד עצמו (כנ"ל מלקו"ש), ובהמשך לזה מביא "לעולם ילמד אדם תורה" דהיינו גם לימוד הגמ' וכו' ואף שהוא "דבר שאין לו גבול וקץ כדכתיב ארוכה מארץ וכו'" (קו"א שם), הנה אעפ"כ שייך ש"אח"כ ישא אשה" - ולכאו' הוא תרתי דסתרי, אע"כ אי"ז אלא "עצת חכמים" כנ"ל, שאף שאין איסור כלל רק לילמוד תורה כל ימיו, מ"מ מדגיש הרמב"ם ש"ישא אשה" מצד עצת חכמים. ומשו"ז מביא הרמב"ם הלכה זו שיכול לעשות כבן עזאי בדוקא בהל' אישות שם, דבזה מרמז דאף ש"האיש נתחייב במצוה זו" (-שם), מ"מ "מי שחשקה נפשו בתורה" אין איסור במה שלא נשא אשה, הנה כ"ז לומר שאין לו איסור אבל עצת חכמים והדרך הרגילה הוא שילמד תורה ואח"כ ישא אשה, כמ"ש בהל' ת"ת.

ועכ"פ יוצא שמרמז כאן הרמב"ם שגם לימוד "ידיעת התורה" דוחה את המצוה של פו"ר ולכן סמכה הרמב"ם להל' ג-ד כנ"ל; משא"כ אדה"ז ס"ל (פ"א מהל' ת"ת) שרק חובת ידיעת "עיקר התורה שבע"פ" חמורה כ"כ עד ש"נדחית מפני לימוד זה מצוה רבה של פרי' ורבי'" (ע' לקו"ש שם ס"ו (עמ' 22)) שמוכיח כן מלשון אדה"ז.

ולאחר שהזכיר שלימות הלימוד אצל האב ש"הוא קודם לבנו" בלימוד וכן "ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה" כדי שיהיה שלימות בחיובו שיש לו ללמוד, לאחמ"כ מביא בה"ו "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה" שלאחר שהאב למד לעצמו ובשבילו הנה מ"מ בשביל בנו חייב ללמד "משיתחיל לדבר".