בגליון תתצ"ט (ע' 19) הבאנו פלוגתת האחרונים בהמדביק פת בתנור בשבת ונאפה במוצ"ש אם חייב ע"ז משום אופה או לא, דיש שהוכיחו מסוגיית הש"ס בשבת ד, א. דפטור, ויש שהוכיחו מדברי הירושלמי פ"א דשבת ה"ו דס"ל דחייב. והיינו שנחלקו בזה הבבלי והירולשמי, דהבבלי ס"ל דפטור והירושלמי ס"ל דחייב [וראה בגליון שם מה שנסמן בזה].

וכתבנו לבאר יסוד פלוגתתם ע"פ מש"כ בלקו"ש בכ"מ בביאור יסוד ונקודת המחלוקת בין הבבלי והירושלמי בכ"מ, דאזלי לשיטתייהו אם מצב ההוה מכריע או מצב העתיד מכריע, ועד"ז י"ל בנדו"ד, דהבבלי לשיטתי' דמצב ההוה מכריע ומאחר שאין הפת נאפה עכשיו בשבת כ"א בעתיד במוצ"ש פטור, אכן הירושלמי לשיטתי' דמצב העתיד מכריע, "רעכנט מען זיך שוין בהווה מיט'ן מצב וואס וועט זיין בעתיד" (לקו"ש חכ"ד ע' 243), א"כ הגם שהפת נאפה בפועל במוצ"ש, מ"מ בשעה שהדביק הפת בשבת "קוקט מען אויפן מצב שבעתיד" (שם ע' 173), וכיון שלעתיד יאפה הפת ע"י פעולתו בשבת חל עליו כבר החיוב בשבת – ע"כ. [וראה עוד בגליון שם מה שהוספנו בזה].

ובגליון שעבר (ע' 28) רצה הרב י.ל.ש. שי' להוסיף ביאור בסברא הנ"ל ע"פ מה שיש לחקור בגדר מלאכת אפי' דיש לבארה בב' אופנים: א) כשמכניס הפת בתנור, נכלל כבר בזה כל מה שייעשה אח"כ, ונחשב כאילו כבר נאפה עכשיון וחייב, ב) כשנאפה הפת בפועל והוא מחמת זה שהוא הכניסו לתנור, הרי זה נחשב כאילו אז בעת שנאפה, האדם אופה את הפת, וחייב, [והביא דב' אופנים אלו הם סברת הקס"ד והמסקנא שבנמוק"י ב"ק כב, א. דקס"ד הנמוק"י הוא כאופן הב' ומסקנתו היא כאופן הא', וציין להקצוה"ח סי' ש"צ ס"ה שכתב דהתוס' ס"ל כסברת הקס"ד שבנמוק"י עיי"ש].

ועפ"ז כתב וז"ל: "וי"ל שבזה נחלקו הבבלי והירושלמי: להבבלי שההוה מכריע ס"ל שגדר חיוב באפי' הוא לפי שבהוה יש כל מה שיהי' בעתיד, ולכן גם אם נאפה במוצ"ש חייב, כי בפעולתו שעשה בשבת כבר נכלל כל מה שעשה אח"כ, היינו האפי', משא"כ להירושלמי שהעתיד מכריע, ס"ל שגדר חיוב מלאכת אפי' הוא לפי שבעתיד, כשיאפה, ה"ז כאילו הוא עושה את זה אז, ולכן אם נאפה במוצ"ש, ה"ז שהאדם עשה המלאכה במוצ"ש, ופטור", עכ"ל.

ולא הבנתי את תוכן דבריו, דהרי מדברי האחרונים [שנסמנו בגליון תתצ"ט] מבואר להדיא בדיוק להיפך דלהבבלי פטור ולהירושלמי חייב [וכמבואר לעיל יסוד פלוגתם בזה ע"פ מש"כ בלקו"ש בכ"מ], ולדברי הרב הנ"ל יוצא בדיוק להיפך דלהבבלי חייב ולהירושלמי פטור!

ולענ"ד אולי יש להוסיף ביאור ביסוד פלוגתתם דהבבלי והירושלמי הנ"ל עפ"י החקירה שהביא הרב הנ"ל בגדר מלאכת אפי', אולם באופן הפוך מסברת הרב הנ"ל.

לשיטת הבבלי "רעכנט מען זיך בעיקר מיטן מצב ווי ער איז בהווה", ולכן י"ל דס"ל בגדר מלאכת אפי' כאופן הב' הנ"ל, דבעת שנאפה הפת בפועל נחשב כאילו אז האדם אופה את הפת וחייב, והיינו כי להבבלי ההווה מכריע, וא"כ בשעה שמכניס הפת בתנור, אין לחייבו, דהרי מצד מצב ההווה לא נעשה שום מלאכה, דעכשיו בהווה הפת לא נאפה עדיין, ובעת שנאפה הפת בפועל נחשב כאילו אז האדם אופה את הפת, כי הוא מחמת זה שהוא הכניסו לתנור, ומצד מצב ההווה דאז ה"ה אופה את הפת בפועל ולכן חייב.

ועפ"ז בנדו"ד שהדביק פת בתנור בשבת ונאפה במוצ"ש פטור, דהרי בשעה שהכניס הפת אין לחייבו כנ"ל, דגדר המלאכה לשיטת הבבלי הוא דבעת שנאפה ה"ה נחשב כאילו אופה את הפת אז ובנדו"ד הרי זה נחשב כאילו הוא אופה את הפת במוצ"ש ופטור.

אכן לשיטת הירושלמי "רעכנט מען זיך שוין בהווה מיט'ן מצב וואס וועט זיין בעתיד" (לקו"ש שם ע' 243), ולכן י"ל דס"ל בגדר מלאכת אפי' כאופן הא' הנ"ל, דכשמכניס הפת בתנור נכלל כבר עכשיו בהווה כל מה שייעשה אח"כ בעתיד, ונחשב כאילו כבר נאפה עכשיו ולכן חייב והיינו ממש כהיסוד שבלקו"ש הנ"ל ש"רעכנט מען זיך שוין בהווה מיט'ן מצב וואס וועט זיין בעתיד", וכמו"כ הוא בנדו"ד בגדר מלאכת אפי', דבעת שמכניס הפת בתנור "רעכנט מען זיך" במצב ההווה עם כל מה שייעשה בעתיד, ולכן נחשב כאילו כבר נאפה עכשיו.

ועפ"ז בנדו"ד שהדביק פת בתנור בשבת ונאפה במוצ"ש חייב, דהרי בעת שהכניס הפת נכלל כבר האפי' שבעתיד ונחשב כאילו נאפה עכשיו בשבת וחייב - וק"ל.