כפר חב"ד, אה"ק
לקראת 'זמן מתן תורתנו' למטה בארץ דוקא, עד ש"לא בשמים היא", נחקור ונעיין ביסודות כלל זה - מהו מקורו, האם הוא מוסכם על כל הדיעות, מהם ההשלכות ההלכתיות הנובעות ממנו, וכן ביאור טעמו הפנימי. בתוך כך יבוא ביאור מקיף ומעניין על שאירע במעשה הידוע ד'תנורו של עכנאי', לאורו הבהיר של 'הדרן' מכ"ק אדמו"ר.
הלכה פסוקה ש"תורה לא בשמים היא"
א. "יסוד ושורש כל התורה כולה"1 אשר תורה - "לא בשמים היא", אלא ניתנה לבעלותם של ישראל שפוסקים דיני התורה ע"פ הכרעת שכלם כדעת הרוב (לפי כללי התורה). ולכן "אין משגיחין בבת קול", ואין פוסקים הלכה לפי אורים ותומים2 או נביא3.
כך נפסק להלכה - דכתב הרמב"ם (הל' יסוה"ת ה"א): "ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה". ובה"ה: "אמר . . הלכה כדברי פלוני, הרי זה נביא שקר ויחנק . . שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא". והיינו, שלדעתו אין הלכה כבת קול בשום מקום (כביאור הכס"מ). וכך מובא בפשיטות בראשונים ובאחרונים.
והמקור הוא מהסוגיא המפורסמת (ב"מ נט, ב) אודות מחלוקת ר"א וחכמים בדין 'תנורו של עכנאי', דיצאה בת-קול שהלכה כר"א, ואז "עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא . . אין אנו משגיחין בבת קול" (כדלקמן באריכות).
להלן נחקור במהות ועומק הכלל ד"לא בשמים היא" ו"אין משגיחין בבת קול" - דלכאורה מהו ההיגיון בדבר, והרי התורה הינה תורת ה', והכיצד יתכן שאין נשמעים להוראות שבאות ממנו?
ואחר העיון נגלה, שבאמת היתה בזה מחלוקת תנאים חריפה, הנוגעת לכללות התורה.
מחלוקת ר"א וחכמים - האם הלכה כבת-קול
ב. ותחילה נביא את לשון הגמ' (השייך לעניננו):
"השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם . . חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, יצאה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא . . אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות. אשכחיה רבי נתן לאליהו, א"ל: מאי עביד קוב"ה בההיא שעתא? א"ל: קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני . . נמנו עליו וברכוהו (נידוי), ואמרו מי ילך ויודיעו, אמר להם ר"ע: אני אלך . . אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך . . לקה העולם . . אימא שלום דביתהו דר"א אחתיה דר"ג הואי . . אמרה ליה: קום קטלית לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב".
כלומר, שר"א וחכמים פליגי בנוגע לבת קול - ר"א סבר "מן השמים יוכיחו, יצאה בת קול"4, לעומת חכמים5 (ר"י) שסברו "לא בשמים היא . . אין משגיחין בבת קול".
ובאמת מצינו בזה סוגיות סותרות6 - דביבמות (יד, א) משמע דהלכה כבית הלל משום שיצאה בת קול כמותם, בעוד שכאן קבע ר"י ש"לא בשמים היא" והיינו "דבשום מקום אין משגיחין" (גם בנוגע לבית הלל7).
וצריך להבין: א. במאי פליגי - מהם הצדדים והסברות לכאן ולכאן בנוגע לבת קול? ב. מנין ומדוע הוכרע להלכה (ברמב"ם ועוד) דוקא כשיטת ר"י ש"אין משגיחין בב"ק" (כקושיית הכס"מ)?
ונראה לומר, שפליגי אודות עצם הכלל ד"לא בשמים היא", והיינו שטמונה כאן מחלוקת יסודית במהות התורה - האם אכן "לא בשמים היא" אלא בארץ, או שתורה (גם) בשמים. וזהו השורש למחלוקת בענין ב"ק (כדלקמן באריכות).
תמיהות במהלך הסוגיא
ג. והנה, סוגיא זו תמוהה ורצופה ענינים הדורשים ביאור מראשיתה ועד סופה. ועל הסדר:
א) "אמר להם מן השמים יוכיחו": אינו מובן - כיצד רצה ר"א להוכיח מהשמים נגד רוב החכמים, והרי לכאורה: א. "בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא" (כל' הרמב"ם הנ"ל)? ב. "כבר כתבת בהר סיני אחרי רבים להטות"?
ב) "יצאה בת קול": בודאי גם למעלה יודעים ש"לא בשמים היא", ומדוע יצאה הבת קול?
ג) "לא בשמים היא": זהו פסוק בדברים (ל, יב) המתפרש בב' אופנים: א. בדרך הפשט - ש"קרוב אליך הדבר מאד וגו' לעשותו".ב. בדרך ההלכה - ש"אין משגיחין בבת קול". ויש לעיין מהו הקשר בין ב' הפירושים (ד"אין מקרא יוצא מידי פשוטו").
ד) "לא בשמים היא . . אחרי רבים להטות": לכאורה אלו ב' כללים סותרים8 - "לא בשמים" משמעו שגם אם הב"ק היתה מסייעת לרבים, אין להתחשב בה; ואילו "אחרי רבים להטות" משמעו שאין להתחשב בב"ק רק כאשר היא מנוגדת לדעת הרוב. וגם את"ל שאין סתירה בין הכללים, עדיין צריך ביאור מהו הקשר ביניהם.
ה) "קוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני": אינו מובן, ממה נפשך - אם הב"ק היתה אמת, מהו שה' חייך על שפסקו כנגד האמת; ואם האמת כדעת החכמים (דבודאי ההלכה נפסקה כפי האמת), שלכן חייך הקב"ה, א"כ מדוע אכן יצאה הב"ק ואמרה היפך האמת?
ו) "ברכוהו . . אמר להם ר"ע אני אלך . . חבירים בדילים ממך": בענין הנידוי יש לעיין:
א. מהו שנידו את ר"א – 1. דבר נדיר וחמור ביותר שלא מצינו בשאר מחלוקות? 2. והרי לצידו עמדה הב"ק? 3. והרי "אלו ואלו דא"ח"? 4. והרי נקרא בסתם "רבי אליעזר הגדול", עד ש"מכריע את כולם" (אבות פ"ב, ט), וכן שבחים נוספים?
ב. מהו דיוק הלשון "חבירים בדילים ממך" שמשמעו ד"לא שהם נידו והבדילו אותך, אלא כאילו הם מנודים ומובדלים ממך" (ל' חדא"ג מהרש"א)?
ג. מדוע דוקא ר"ע הודיע לו, ולא שאר החכמים (ר"ג, ר"י ועוד)?
ד. ועל שם ה'שמתא' נקרא "ר"א שמותי" (שבת קל, ב. וברש"י). אלא שיש ביאור נוסף על הכינוי "שמותי" - "מתלמידי שמאי היה" (רש"י ותוס' שם). ויש לעיין מהו הקשר בין ב' הפירושים9.
ז) "לקה העולם . . רבן גמליאל שכיב": הרי חכמים צדקו בדבריהם ש"לא בשמים היא", ומהו הטעם שהעולם ניזוק ור"ג נסתלק10?
מחלוקת ב"ש וב"ה - האם התורה ב'בעלות' הנותן או המקבל
ד. ולהבין כ"ז יש להקדים את ההדרן דכ"ק אדמו"ר אודות שיטת בית שמאי ובית הלל (סה"ש תשמ"ח עמ' 645 ואילך):
מבואר שם שב"ש וב"ה פליגי בכו"כ מקומות אי אזלינן בתר בכח או בתר בפועל. ויסוד פלוגתתם זו נעוץ בפלוגתא נוספת ביניהם: "ב"ש אומרים שמים נבראו תחילה" - שהתכלית היא להעלות את ה"ארץ" לדרגת ה"שמים" (רוחניות); "וב"ה אומרים ארץ נבראת תחילה" - דלדעתם התכלית דוקא בארץ, שתשאר במציאותה ובגדריה הגשמיים, אלא שהם יהיו ע"פ תורה.
ובסעיף יט מוסיף, דמצד הנבראים הנה ה"בפועל" עדיף, ואילו מצד הבורא הרי שה"בכח" עדיף. ועפ"ז מבאר הפלוגתא בעומק יותר, וז"ל:
"התורה ומצוותי' ניתנו מהקב"ה לישראל (בהיותם למטה בארץ) - "ונתן לנו את תורתו" . . ובנוגע להדינים שבהם לא פירשה התורה אם הם לפי גדרי הנותן או לפי גדרי המקבל . . תלוי הדבר בכוונת בריאת הארץ ונתינת התורה בארץ:
לדעת ב"ה, שנתינת התורה בארץ היא כדי לפעול שהארץ במציאותה ובגדריה תהי' כפי הרצון - מסתבר לומר, שרוב דיני התורה נקבעו לפי גדרי המקבל (בדוגמת "דברה תורה כלשון בני אדם"), ולכן ס"ל לב"ה דאזלינן בתר בפועל.
ולדעת ב"ש שנתינת התורה בארץ היא כדי להעלות את הארץ למעלה [עי"ז שגם לאחרי שניתנה תורה למטה נרגש שהיא "מן השמים", ויתירה מזה "תורתו", של הקב"ה] - מסתבר לומר, שרוב דיני התורה נקבעו לפי גדרי הנותן, ולכן ס"ל לב"ש דאזלינן בתר בכח", עכלה"ק.
כלומר, שב"ש וב"ה אינם חלוקים רק אודות בכח ובפועל, אלא מחלוקתם כללית ומהותית, המקיפה (כמעט) את כל התורה כולה - לשיטת ב"ש רוב ועיקר דיני התורה הם לפי גדרי הנותן, ולשיטת ב"ה רוב ועיקר דיני התורה הינם לפי גדרי המקבל.
והיכן מצינו שהם חלוקים בשאלה זו ברוב דיני התורה? - בפשטות י"ל, שזה מתבטא בהא שבכל מקום ב"ה לקולא - דהיינו בהתאם לגדרי ויכולות המקבל; ואילו ב"ש לחומרא - דהיינו לפי גדרי הנותן ולא המקבל.
והנה, לביאור ענין "גדרי הנותן" ו"גדרי המקבל", מציין בהערה: "ראה בארוכה הדרן על מס' פסחים - מחלוקת ר"י ור"ע". ושם מסביר ומוסיף נופך במשמעות "גדרי המקבל" (והנותן) שבתורה, וז"ל:
"גדרי המקבל, ישראל הלומדים אותה - שלכן "רב שמחל על כבודו כבודו מחול", לפי ש"תורה דילי' היא" . . ויתירה מזו: תורה "לא בשמים היא" וקוב"ה "קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני" (ב"מ נט, ב), ועד - שבהדין דספק בהרת כו' פוסק הרמב"ם (הל' טומאת צרעת ספ"ב) שהוא טמא, אע"פ ש"קוב"ה אומר טהור" (ב"מ פו, א) - משום דתורה לא בשמים היא".
וממשיך שם: "לדעת ר"י שהתורה ניתנה להאדם באופן השייך אליו . . ע"כ ס"ל ג"כ אשר כל ענין שבתורה . . ניתן לבעלותו של האדם . . משא"כ לדעת ר"ע שהתורה ניתנה כמו שהיא מצד הקב"ה, מסתבר לפרש, שכל ענין בתורה נשאר ב"בעלותו" של הקב"ה ולא נמסר לבעלות האדם".
היוצא מכל האמור, שההגדרה "גדרי הנותן" ו"גדרי המקבל" נושאת בתוכה ב' משמעויות: א. גדרי התורה - האם דיני התורה מתאימים לגדרי ה' או לגדרי ישראל. ב. הבעלות על התורה - האם היא בידי ה' או בידי ישראל.
הדיון אם "לא בשמים" - הוא דיון אודות 'בעלות' התורה
ה. וכעת יש בידינו את ה"מפתח" לפתרון השאלה האם התורה לא בשמים וכתוצאה מכך האם משגיחים בב"ק - דמסתבר לומר שהדבר תלוי במחלוקת הנ"ל דב"ש וב"ה:
לפי ב"ה, שהתורה ב"גדרי (ובעלות) המקבל" ("ונתן לנו") - הרי ש"לא בשמים היא", אלא הכרעת ההלכה נתונה בידי החכמים בלבד, ולפיכך "אין משגיחין בב"ק";
אך לפי ב"ש, שהתורה ב"גדרי (ובעלות) הנותן" ("תורתו") - לפ"ז יוצא שבמידה מסויימת נשארה התורה (גם) בשמים, שכן "גם לאחרי שניתנה למטה נרגש בה שהיא "מן השמים" ויתירה מזה "תורתו", של הקב"ה". וכיון שכך, מובן מאליו שגם לקב"ה יש את הזכות ואת הכח להכריע ולהתערב בפסקי ההלכה, ולכן משגיחים בב"ק.
יישוב סתירת הסוגיות - ב"ש הם שהשגיחו בב"ק, ולא ב"ה
ו. בזה תתיישב הסתירה הנ"ל בין הב"ק במעשה דב"ה, ובין הב"ק במעשה דר"א, ובהקדים:
בעירובין (יג, ב) איתא: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל".
ומהלשון "הללו אומרים הלכה כמותנו" משמע, שעוד קודם שיצאה הבת קול, סברו ב"ה (וכן ב"ש) שכבר הוכרעה "הלכה כמותנו". והטעם הוא משום שב"ה היו רובא, ו"אחרי רבים להטות" (כמבואר בראשונים). וכלשון הריטב"א (יבמות יד, א): "אלו עושים כדבריהם ואפילו להקל וגם מורים לאחרים, ואלו מורים ועושים כדבריהם".
אלא שלב"ה נותר רק "לשכנע" גם את ב"ש שהלכה כב"ה. ואז "יצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל", וכיון שב"שמים" נפסק כב"ה, לא נותרה ברירה בידי ב"ש - המכריעים כ"בעלות" הנותן - אלא להסכים שההלכה כב"ה11. ואולם, ב"ה עצמם סברו ש"לא בשמים היא", וההלכה כמותם משום רובא, ולא מצד הב"ק.
העולה מזה, שלמעשה הסכימו כולם שהלכה כב"ה, אלא שנחלקו מי והיכן הוכרעה ההלכה: לב"ש - ה"נותן" ב"שמים" (ב"ק); ואילו לב"ה - ה"מקבל" ב"ארץ" (רובא).
ולאחר מכן הגיעה 'שעת המבחן' - המחלוקת בין ר"א וחכמים בדין "תנורו של עכנאי", ואז יצאה ב"ק שהלכה כר"א. והיינו, שמצד ה"שמים" (ב"ק) הלכה כר"א, ואילו מצד ה"ארץ" (רובא) הלכה כחכמים. ונחלקו מה מכריע - הנותן בשמים או המקבל בארץ.
ומחלוקת זו של ר"א וחכמים היא היא מחלוקת ב"ש וב"ה12:
ר"א, שהיה "מתלמידי שמאי" ("שמותי"), סבר כמותם שה"שמים" מכריע13, וההלכה כדברי הב"ק; ואילו ר"י וחכמים, מתלמידי ב"ה, סברו כמותם וקבעו שהתורה לא בשמים היא ואין משגיחים בב"ק.
ואתי שפיר הסתירה מיבמות:
באמת "אין משגיחין בבת קול", ולכן נפסק שלא כר"א, והלכה כב"ה משום רובא ולא מצד הב"ק14. וב"ש הם אלו שהשגיחו בב"ק, וכמותם עשה ר"א שהי' "שמותי".
וי"ל שזהו הטעם שלהלכה (רמב"ם ועוד) נפסק בצורה מוחלטת ש"לא בשמים היא" - משום שלכו"ע הלכה כב"ה (עד ש"ב"ש במקום ב"ה אינה משנה") שאזלינן (בעיקר) בתר "גדרי (ו'בעלות') המקבל", והיינו ש"לא בשמים היא".
הטעם ש"לא בשמים היא"
ז. ובעומק יותר:
נתבאר לעיל שכאשר נחלקו השמים (ב"ק) והארץ (רובא), נתן הקב"ה את ההכרעה לארץ, ד"לא בשמים היא". אמנם הא גופא טעמא בעי - מדוע באמת יצא כך שבשמים סברו אחרת מהארץ?
והביאור בזה:
ידוע שבנוגע למחלוקות נאמר "אלו ואלו דברי אלוקים חיים - כי כל אחד ואחד דיבר אמת לפי מקומו (דרגתו), אלא שההלכה הוא לפי הזמן" (טעמי המצוות להאריז"ל פ' תצא).
מזה מובן, שמכיון שדרגת וגדרי השמים שונים לגמרי משל הארץ, לכן מפרשים בשמים את התורה כפי שהיא משתקפת בגדרי השמים ("דיני שמים"), ואילו בארץ באופן שונה - כפי גדרי הארץ ("דיני אדם").
וכמו כן בארץ גופא - בכללות, מפרשים (רוב) החכמים את התורה כפי שהיא משתקפת בארץ, להיותם בארץ; ואולם, יש יחידי סגולה שגם בירידתם לארץ הם בדרגת השמים (בבחינת "נוני ימא דאזלי ביבשתא"15), והם יפרשו את התורה כפי גדרי השמים.
עפ"ז מובן, שדעת הבת-קול אינה אמורה להתאים לדעת רוב החכמים, כיון שהיא משקפת את התורה כפי שהיא בשמים ולא בארץ. וכן מובן, שזה שב"ש נטו אחר גדרי הנותן (שמים) זה נובע מרום וגודל מעלתם16, וכמותם רבי אליעזר "שמותי" המכונה "הגדול".
נמצא, שזה שיצאה ב"ק ואמרה שהלכה כר"א, הדבר מבטא ששיטת ר"א נעלית משאר החכמים, דהיא כפי דרגת השמים17. אלא שבארץ אי"ז סדר עבודה, מלבד ליחידי סגולה כר"א. ולכן שאר החכמים, שלא אחזו בדרגת ר"א, חלקו עליו ועל הב"ק. וכיון ש"לא בשמים היא", נפסקה ההלכה כמותם ולא כר"א18.
ובזה מתבאר בטוב עומק ומהות הכלל ד"לא בשמים היא" - זה גופא שה"בעלות" על התורה נמסרה לחכמים, נובע משום שעל התורה להתפרש כפי גדרי המקבל בארץ.
יישוב כל השאלות
ח. ולפ"ז מתורצות כל השאלות הנ"ל (סעיף ג). ועל הסדר:
א) דעת ר"א: זו אכן שיטתו הכללית של ר"א, בהתאם לשיטת ב"ש (כנ"ל). ואת הכתובים יכול הוא לפרש באופנים אחרים, ולדוגמא: ד"לא בשמים היא" היינו שבכל מקום שיש ספק מהו רצון ה', יש לחכמים כח להכריע ד"אחרי רבים להטות". משא"כ אם הקב"ה מודיע מה רצונו, אין מלכתחילה מקום לדיון בין החכמים. או שיפרש ד"לא בשמים" מתייחס לזה שיש לנו את היכולת לקיים את התורה. וכיו"ב.
ב) יציאת הב"ק: הבת קול ביטאה את דעת בי"ד של מעלה כמי ראוי לקבוע הלכה (כנ"ל). אך כמובן שההכרעה בפועל נתונה בידי החכמים ו"לא בשמים".
ג) הפירושים ב"לא בשמים": באמת "לא בשמים" בא לבטא את הקלות לקיים את התורה (הפי ע"ד הפשט), משום שהתורה מותאמת בעיקר לפי גדרי המקבל (ד"איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן"), וזו הסיבה שהכרעה ההלכה נתונה רק בידי רוב החכמים שבארץ ולא לשמים (הפי' ע"ד ההלכה).
ד) הקשר בין הכללים: הא גופא ש"אחרי רבים להטות" והלכה כרוב החכמים, זה נובע משום ש"לא בשמים היא"19 (כנ"ל).
ה) זה שקוב"ה חייך: גם הב"ק וגם דעת החכמים היו אמת, ד"אלו ואלו דא"ח" - דמצד "דיני שמים" דעת ר"א צודקת, ומצד "דיני אדם" צודקת דעת החכמים. אלא שההלכה בעוה"ז היא כפי "דיני אדם". ולכן "קוב"ה" שלמעלה משמים וארץ20 חייך והסכים להכרעת החכמים שבארץ.
ו) נידוי ר"א:
א. לפי הנ"ל יש להמתיק ענין נידוי ר"א למעליותא - חכמים הכירו ברום מעלתו של ר"א "הגדול" בדרגת שמים (ב"ק), וע"כ דבריו אמת ו"דא"ח". אלא שידעו שאין הם (ושאר אדם) שייכים לסדר עבודה נעלה כזה, ולכן עשו מחיצה של נידוי בין כולם לבינו, כך שמחד הוא ימשיך בעבודתו, ומאידך איש לא ילמד ממנו. אלא שמ"מ הקפיד ר"א, כי רצה שסדר עבודתו הנעלה יהפוך לנחלת הכלל.
ב. וזהו דיוק הלשון "חבירים בדילים ממך" - שהחכמים הרגישו "כאילו הם מנודים ומובדלים ממך".
ג. וזה שר"ע ניגש להודיעו, י"ל דהיינו משום שר"ע עצמו הי' "משל בית שמאי" (רש"י ב"מ לז, ב), וגם נטה תמיד לפרש אחר "בעלות" הקב"ה. וק"ל.
ד. הפירושים ב"שמותי": מצד היות ר"א "מתלמידי שמאי" (הפי' הראשון), לכן התעקש לקבל את הב"ק כנגד החכמים, עד שהוצרכו לנדותו ב"שמתא" (הפי' השני).
ז) זה שהעולם לקה: כמבואר לעיל, דעת ר"א היתה אמיתית ונעלית מאד, ומכח זה פעלה קפידתו.
משגיחים בבת-קול שבאה עם נימוק
ט. והנה, בתורת מנחם (חכ"ג עמ' 57) מביא את הכלל דתורה לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול. ושואל מדוע מצינו כמה ענינים בהם נפסקה ההלכה על סמך בת קול?
ומבאר שם (באו"א קצת מהנ"ל), שהכלל שאין לפסוק על פי ב"ק הוא דוקא כאשר גם לאחר שמיעת הב"ק לא נתקבל הדבר בשכלו, ופוסק רק ע"פ הבת קול; אבל אם לאחר ששמע את הב"ק נתעצם הדבר בשכלו - אזי לא שייך הכלל "לא בשמים היא", כיון שאינו פוסק מצד "שמים", אלא מצד שכלו שלו.
מביאור זה מובן החילוק בין הב"ק בנוגע לב"ה ור"א - בנוגע לב"ה, "שכנעה" הבת קול את החכמים כך שהדבר נתקבל בשכלם הם, משא"כ בנוגע לר"א.
ואולי יש לומר, שהסיבה לכך שכאן שוכנעו החכמים וכאן לא - משום שבנוגע לב"ה הסבירה הב"ק מדוע שתהי' הלכה כב"ה, משא"כ בנוגע לר"א:
דגבי ב"ה אמרה הב"ק "אלו ואלו דברי אלוקים חיים, והלכה כבית הלל" - דהיינו שהן ב"ש והן ב"ה דיברו אמת, כל אחד לפי דרגתו, אלא שההלכה למעשה בעולם הזה יכולה להיות רק כב"ה משום שרוב העם אינו שייך למדריגת ב"ש. והסבר זה שכנע את ב"ש ושאר החכמים.
משא"כ בנוגע לר"א, הב"ק רק אמרה שהלכה כר"א בכל מקום, ללא כל הסבר נוסף, ולכן לא קיבלוה.
1) לשון החת"ס (שו"ת או"ח סי' רח). מקורות נוספים בענין "לא בשמים היא" - ראה 'רשימות' חוברת קמו.
2) "מידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים" (רש"י עירובין מה, א ד"ה 'הרי').
3) ובירורי הספיקות בהלכה שע"י אליהו, נעשים בתורת חכם ולא בתור נביא, ד"היתר ואיסור אין תלוי בו, דלא בשמים היא" (רש"י שבת קח, א ד"ה 'מאי').
4) ומשמע שלא חזר בו אף אחר שנתנדה.
5) דמפשטות וסתימת המשך לשון הגמ', משמע, שגם חכמים הסכימו עם דברי ר"י, ולכן פסקו שלא כר"א עד ש"בירכוהו".
6) ראה תוס' (ד"ה 'לא בשמים') ושאר ראשונים. לתירוצים נוספים על סתירה זו - עיין באנציקלופדיה תלמודית ערך בת קול.
7) כמסקנת תוס' ד"מדקאמר לא בשמים היא כבר ניתנה לנו תורה מסיני, משמע, דבשום מקום אין משגיחין", "ואפשר דס"ל דהלכה כב"ה משום דהוו רובא" (ל' המהרש"א) ולא מצד הב"ק. וכ"ה דעת הרמב"ם (כדפי' הכס"מ הנ"ל).
8) שהרי כך משמע מהחילוק בין הרישא לסיפא בתוס' - שברישא ציטט את "אחרי רבים להטות" והסביר שכאשר אין הב"ק סותרת את הרוב, יש להשגיח בה. ואילו בסיפא אמר שמהלשון "לא בשמים היא" "משמע דבשום מקום אין משגיחין".
9) דמסתבר לומר שאין מחלוקת במציאות מתי נוצר הכינוי "שמותי". וכיון שלהפירוש "שמתא" משמע שרק מאז הנידוי כינוהו בכך, צ"ל שכ"ה גם להפירוש "מתלמידי שמאי", והיינו שיש קשר בין היותו מתלמידי שמאי לזה שהי' בשמתא.
10) דקשה לומר שר"א אכן טעה, והעולם ניזוק רק משום כבודו. אלא יותר נראה לומר שכוחו של ר"א נבע משום שהי' אמת בדבריו.
11) ולולי דמסתפינא אפשר הי' להוסיף דזה שבמקרה זה התערבה ב"ק באופן חריג, דבר שלא מצינו בשאר מחלוקות - משום שב"ש חלקו על עצם הסמכות של חכמים להכריע כדעת ב"ה. דכיון שב"ה וב"ש הם "חסד ואמת" (ראה לקו"ת שה"ש מח, ג. ובכ"מ) - דב"ה מפרשים בהתאם להמקבל, ואילו ב"ש נצמדים בדייקנות לדברי הנותן - סברו ב"ש שדעת ב"ה הינה סטיה מן האמת ומרצון ה', ואין סמכות לאף אחד - כולל חכמים - לומר ההיפך מרצון ה'. רק ב"ק מאת ה' יכלה לשכנע אותם שה' בעצמו רוצה ומסכים לדברי ב"ה.
12) ראה תוס' ביצה (לד, ריש ע"ב) שמקשה בפשיטות אפלוגתת ר"א וחכמים ש"מחלפא שיטתייהו" דב"ש וב"ה. וכן בנוגע לר"ג (שעל פיו נפסק דלא כר"א) - ראה גמ' יבמות (טו, א) שמקשה "ותסברא ר"ג מתלמידי ב"ש הוא", וברש"י שם - "והלא מבני בניו של הלל הוא". וראה הקדמת הרמב"ם.
13) וכפי שרואים גם בדרך לימודו שמדגיש את הנאמנות לנותן לעומת המקבל - דהי' "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (אבות פ"ב מ"ט), ו"לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם" (ברכות יב, ב).
14) ובאמת נמצא שגם לב"ק הי' חלק בהכרעת ההלכה - דע"י הב"ק הודו ב"ש לב"ה ופקעה המחלוקת, וממילא הלכה נשארה כב"ה. וכאילו שנאמר שגם אילולא היו ב"ה רובא, היתה ההלכה נקבעת כמותם בזכות התוצאות של הב"ק.
וזה מדויק מל' הסוגיא ביבמות, שדנים האם ב"ש המשיכו לעשות כדבריהם או שהודו לב"ה, ואומרת הגמ' ד"למ"ד לא עשו, דהא נפקא בת קול" - והיינו שאינו אומר שהלכה כב"ה משום הב"ק, ורק שב"ש הודו לב"ה משום הב"ק.
ועד"ז אולי אפשר לתרץ (בדוחק) את שאר המקומות בש"ס בהם משמע שע"י הב"ק נפסק כב"ה.
15) כרשב"י. ראה לקו"ת פר' שמיני.
16) ואולי זהו הפשט ב"מחדדי טפי" - שהיו בדרגא נעלית יותר בתורה. וראה סה"ש שבהערה 18.
17) ואין להקשות דלכאורה יש סתירה מב"ק לב"ק, שגבי ר"א הב"ק הלכה אחרי השמים, וגבי ב"ה היא הכריעה כפי הארץ - די"ל שכמה דרגות בב"ק (ע"ד שיש כמה דרגות בנבואה), ויש ב"ק שמגיעה מדרגא שלמעלה משמים וארץ ולכן יכולה להכריע כארץ (ע"ד המבואר גבי "קוב"ה").
18) ועד"ז מבואר בחדא"ג מהרש"א. וכך מפורש בגנזי נסתרות (חלק אור ישראל סי' קנא): "אין הלכה כמותו כי אחרי רבים להטות כתיב, כי רוב הדור מעולם שלמטה ושם הלכה דבירורים באופן אחר, ועל פי רוב הנשמות הגבוהות דמאד נעלה שבתנאים אין הלכה כמותו, כמו ר"מ ורבי אליעזר ורשב"י" (ועד"ז בכ"מ). וכן מצינו בנוגע לעוד תנאים, שדוקא מצד רום מעלתם לא נתקבלה ההלכה כמותם: ב"ש - כמבואר בסה"ש ה'תנש"א (ח"ב עמ' 570-2) שבזמן הזה לא הגיעו רוב החכמים למדריגתם, ולכן אין הלכה כמותם, משא"כ לימות המשיח שיתעלו כולם, אזי יכריעו הרוב כב"ש; ר"מ - שלא קבעו הלכה כמותו אף ש"אין בדורו . . כמותו", משום ש"לא יכלו לעמוד על סוף דעתו".
19) כפי שכותב השל"ה (פ' פרה שלה, א) על סוגייתנו: "מה שנפסק הלכה כך הוא כי אחרי רבים להטות וכפי דביקות ישראל . . והיחיד החולק אומר כפי דביקותו, ואילו היו כל ישראל כמותו היתה ההלכה כך . . וזהו לא בשמים היא, רק בהכרעת החכמים, כי הבחירה בידי אדם". וכן בגנזי נסתרות שבהערה קודמת.
20) ע"ד המבואר בסה"מ מלוקט ח"ב עמ' קב.
Download PDF